את שעות הערב המאוחרות והלילה ביליתי היום בחיפוש אחרי מכתב חשוב לי. זהו מכתב קצר, כמה שורות בלבד, המכילות עולם ומלואו בעבורי. כתב לי אותו פרופ' עזרא פליישר זכרו לברכה, אחרי ששלחתי לו לקריאה את ה"קדושתא" שלי, שכתבתי על פי ספרו, על השירה העברית בימי הביניים, אי שם בשנת 1986.
לצערי לא מצאתי את המכתב הזה. הוא ודאי נמצא כאן. זה לא מסוג המכתבים שאני מאבד. אני עוד אמצא אותו פה.
כך או כך, כדי למצאו היה עלי לעבור על הרבה מאוד קלסרים, ארגזים ותיבות בארכיון המצוי בחדר העבודה שלי. והדברים שנגלו לי בו מילאו את לבי שמחה ויראה.
מצאתי את תיק ההדרכה שלי מקן הנוער העובד והלומד ברמת השרון, מן השנים 1974-1978, מגיל 14-18 שלי, ובו יומן המדריך וחוברות הדרכה ומערכי פעולות.
מצאתי את הבקשה לשחרור שלי משירות מילואים משנת 1981, חתומה בידי פרופ' ישראל לוין, שהייתי עוזר הוראה שלו בתחום שירת ימי הביניים.
מצאתי את ההפקדות לקרן הגמלאות של ההסתדרות, כלל לא זכרתי שהפקידו לי שם כסף, מתקופת עבודתי ב'על המשמר,' ובקרן מקפת, מתקופת עבודתי באוניברסיטת תל אביב. לבי אומר לי לבדוק שם, שמא מצאתי אוצר בלום.
מצאתי מתי החלטתי לרוץ לכנסת מטעם מרצ, בשבוע שבו הודיע פרופ' עוזי אבן על מועמדותו. לקח לי בדיוק שבוע כדי לרדת מזה. ועל כך עוד אכתוב בנפרד.
מצאתי מכתב המלצה של מורתי, פרופ' נורית גוברין, לעיריית תל אביב, שתקצה לי דירת מגורים ב'בית הסופרים', שתוכנן להקימו ברחוב רוקח בנווה צדק, במקום שעמד בו ביתם של י.ח.ברנר, יוסף אהרונוביץ' ודבורה בארון, ובסופו של דבר נבנה עליו מוזיאון גוטמן.
מצאתי קטעי עיתונות על 'מעשה בטבעת,' ובהם תכתובת שהייתה לי עם מתן חרמוני, שכתב ביקורת פוגענית על ספרי ולא חזר בו גם אחרי מכתבי למערכת. מה שהזכיר לי מדוע לא החלפתי איתו אפילו ברכת שלום מאז אותו יום.
מצאתי ראיון של עדי נס, בן זוגי לשעבר, בו הוא מספר על נסיבות פרידתנו. לגמרי שכחתי מזה.
מצאתי שירי משוררים אנגליים שתרגמתי בצבא ואחריו, ועוד לא ראו אור, וספרוני ילדים שכתבתי באמצע שנות השמונים ועוד מחכים כאן מאז. מצאתי את מחזה הביכורים שכתבתי בשמינית, ואת תוכניית ערב השירה שארגנתי בבית הספר, עם אורציון ברתנא ואברהם בלבן, ומכתב המלצה של חברי הוועד של אגודת הלהט"ב, אי שם משנות השמונים, כשהייתי זקוק למכתב כזה בנסיעתי הראשונה לארצות הברית.
מצאתי גלויות ומכתבי תודה מחברי קיבוצים, שהתארחו בביתי בנווה צדק, כשהתפרנסתי מהדרכת סיורים בשכונה, ולדעתי הייתי הראשון שעסק בזה, אי שם בראשית שנות השמונים, ומצאתי מכתב קצת פגוע שכתבה לי משוררת, שנפגעה מחוות דעתי על השירים ששלחה לי, ומכך שביקשתי ממנה ללא התרעה מראש גם 50 שקל על עבודתי או בולים בעלות המשלוח. זה נשמע קטנוני, אבל הייתי אז במצוקה כלכלית נוראה.
מצאתי מאמרים שכתבתי ב'על המשמר' וב'שופרא', על מצב המציאות, ובקראי אותם די נדהמתי, משום שמה שכתבתי עליו עודנו נוכח כאן, ורק התגבר.
יש פה כמות נייר פשוט אדירה. היא מצריכה חודש שלם לפחות לצורכי מיון, תיוק ומסירה.
בעודי מתבונן בכול הדברים האלה, מצאתי את עצמי מחייך. עשיתי כול כך הרבה דברים בחיי, עברתי כול כך הרבה. את רובם, תודה לאל, אינני זוכר. לו הייתי זוכר כול מה שעשיתי, כול מה שכתבתי, הייתי מתחרפן. רק הארכיון הוא המזכיר לי אותם, באותן פעמים נדירות שאני מחפש בו משהו.
התבוננתי בכול אלה, ואמרתי לעצמי בלבי. הרי זה פשוט לא ייאמן. תכף אני בן שישים, והחיים שלי רק מתחילים. רק עתה הבאתי את ילדיי לעולם, הם בני שש ומחצה, ועלי לחיות בעבורם עוד חיים שלמים.
וגם לסדר את הארכיון, שהתבלגן לגמרי כשעברנו הנה, בתוך כול האריזות, הפירוקים והסידור מחדש. אסור לי להשאיר את כול הררי הנייר הללו לילדיי אחריי. אני בספק אם יטרחו לבחון אותן ביסודיות, ואם כן, אם יבינו איזה ערך רגשי יש בעבורי לכרטיסיה ורודה מבריסטול, שמודבק עליה שיר של יונה וולך, או כרטסת אחרת שמודבק עליה קטע עיתונות על 'דגל שחור' ומשמעותו, שאלה חומרי הדרכה, שהשתמשתי בהם בגיל שבע עשרה, בקן ברמת השרון, ועד כמה הם נוכחים בחיי גם כעת.
תודה לאל שאני חי בהווה חיי, את הווה חיי ואת עתידם. אבל ביקור קצר בארכיון הפרטי שלי מזכיר לי מי אני. והאמת, זה לא כול כך רע:)
שיהיה לכם/ן שבוע נפלא.
