Uncategorized

שלום, אני נוסעת.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (122).

     הדבר הכי קשה לי בחיים בכלל ובהורות בפרט, על אחת כמה וכמה כהורה יחידני, הוא לשחרר. לרווח, לאפשר לזולתי מרחב. ובזה אני כולל קודם כול את בניי.

     אני אדם שחייב להיות בעשייה. מנוחה היא משהו בלתי נודע ומאיים בעבורי. זה קיצוני אצלי מאד. וזה נובע מן הבית שגדלתי בו. אבא שיחיה, ניצול שואה, לימד אותנו לשרוד, ליפול על ארבע רגליים. המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל ממנו היא 'אילן תמיד נופל על ארבע רגליים.' א יענע מחמאה. אבל מדליה בהישרדות.

     אני חושב שאצל אבא גם למדנו שגבריות פירושה פונקציונליות, יעילות, איפוק, ריסון עצמי. מנוחה היא בטלנות, עיסוק ברגשות הוא מיותר, ודיכאון הוא תופעה בלתי מוכרת על ידי רשויות החוק המשפחתיות. חיים, עובדים, עמלים. דיכאון זה לחלשים. דיכאון זה עניין קליני. אצלנו לא מדוכאים. רק מתפנקים.

     כך גדלנו.

     ההתנהלות הזאת לא טובה לחיים וגם לא להישרדות. שכן, היא מנציחה לא רק את יכולת ההישרדות, אלא את היפוכה – את דחפי החורבן. שהרי, אם אתה מתרגל לקבל מדליית הישרדות בכול פעם שאתה ניצל מקטסטרופה, אתה תמצא או תייצר קטסטרופה, במודע או שלא במודע, כדי לזכות במדליה הזאת. והאמינו לי, שזכיתי כבר בכמה מדליות הישרדות בדרך הזאת.

     כול הדברים האלה קשורים אצלי בדואינג, בעשייה הבלתי פוסקת, בסדר היום חסר נשימה וחסר רחמים. אני באמת לא יודע לנוח, רק ללהטט בין משימות ורצועות זמן. אני הרי צריך להוכיח את עצמי, שאני גבר-גבר. פעיל ויוזם ועסוק ולא מתפנק כלל.

     זה מבטיח עשייה רבה, אבל גם גורם לכול מיני תופעות לוואי. אחת מהן היא מילוי מרווחים רגשיים, מילוי חללים בין אישיים, השתלטות לא מודעת על המרחב של זולתי, מרוב רצון 'לפתור' בעיות ולמנוע קונפליקטים ולתקן כול עוולה.

     נדמה לי שהמודל הזה של גבריות הוא תולדה של השואה. אבל אולי גם של הציונות. גדלנו להיות גברים פעילים, אינטנסיביים. מנוחה והכלה, הבטה פנימה והשתהות במרחבי ביניים, זה פינוק בל יסולח.

     עד שלומדים אחרת.

     ואני בתהליך למידה. כבר שנתיים בטיפול אצל פסיכולוגית מצוינת, שהעמידה אותי בדיוק על זה. ובתוך כך הבנתי, שההסתגרות שלי מזה שנתיים בישראל, בתובל ובבית לא טובה לי וגם לא לילדים שלי. שאני חייב לנוח, חייב זמן לעצמי, חייב להיטען, ובעיקר – חשוב שאתן גם לבנים שלי מרחב להתבטא בו, מרחב נקי מחומרי ההשלכה הרגשיים שלי.

     אני מתרגל את זה כבר איזה זמן. התוצאות מפתיעות. דברים שלאבות אחרים הם מובנים מאליהם, כמו לשחק עם הבן שלהם קליעה למטרה, או כדורגל, או לבנות אתו משהו, או סתם לשהות אתו בזמן ובמרחב מבלי ליזום דבר, הם בשבילי קשים כקריעת ים סוף. אבל מתוך התרגילים האלה, ועוד אי אילו דרמות שהתחוללו אצלנו בשבועות האחרונים, הבנתי, שאני צריך להרפות, להתרחק, להיות קצת עם עצמי.

     אז מחר אני טס יחד עם קטי, במאי הקולנוע שעושה סרט תיעודי על חיי ועל יצירתי, לעשרה ימי תחקיר בטורקיה. נהיה באיזמיר, באיסטנבול ובגליפולי. מכיוון שאנחנו עם מצלמה, שלחתי מכתב מפורט בנושא התחקיר לנספח התרבות של טורקיה בישראל, עם העתקים לשגרירת ישראל בטורקיה, לקונסול, לנספח התרבות ולקשתו"ם. לצערי הנספח לתרבות של טורקיה עוד לא ענה לי, מה מותר ומה אסור לנו לצלם. אז יהיה עלינו להיות זהירים.

     אבא שלי יהיה פה עם הילדים, וגם אחיי יעזרו, והשכנות, והשכנים. אני, כדרכי, כדרכו של שרדן, הכנתי לאבא ולאחי תיק חו"ל, מסמך המפרט איך לטפל בילדים, בבית ובבעלי החיים, היורד עד רמת הפירוט של מה הילדים אוכלים בבוקר, בצהריים ובערב ואיך להכין זאת, מספרי טלפון של רופאי הילדים בכרמיאל וכו'. אבל ככה עשיתי תמיד. גם כשעוד לא היו לי ילדים. כשאני יוצא, אני משאיר אחריי מסמך מדויק. כך אני גם אורז את המזוודה והטרולי. עם טופס ציוד לחו"ל, שהכין פעם עדי נס, כשהיה בן זוגי, והטופס הנפלא הזה מלווה אותי מאז, עם העדכונים הנדרשים.

     אז זהו זה. אני נוסע. ואני מאד נרגש. לא יצאתי מגבולות הארץ מזה ארבע שנים. הנסיעה הקודמת הייתה ללונדון, עם הילדים, כשהיו בני שש, והיא הייתה סיוט. עכשיו אני  נוסע עם קטי, ועם שלושה ספרים שאני רוצה לקרוא, ומחברות, ומחשב אישי. רק את מכונת הכתיבה הקטנה לא אקח אתי, מחשש שמא אוחזק כמטורף.

     אכתוב משם. לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button