אף אחד לא יגיד לי שאנחנו לא משפחה.

התנגדות ושמחות אחרות (2).

     אחר הצהריים (שלשום) עמדתי ועיצבתי ככרות לחם לאפייה. בני דניאל שאל אותי מה אני עושה, וביקש להצטרף אלי. הסברתי לו שמוטב שלא, מפני שגם אני עוד לומד את התנועות הנכונות, ורק יום מקודם לכן הלכתי לסמדר שכנתי, האופה של תובל, וישבתי מולה בעודה מְכַכֶּרֶת את ככרות הלחם, מתפעל מתנועותיה ולומד אותן. אגב, סמדר היא גם זו שחידשה את הפועל 'כיכור'.

     "אבא, אתה ממש שף," התפעל דניאל.

     "אני לא שף, אני סקרן," חייכתי אליו.

     ואז הוא שאל איפה נמצא ספר הבישול לילדים. הראיתי לו את מיקומו על מדף ספרי הבישול, והוא הוציא אותו והחל מעלעל בו. הדבר הראשון שקרא הוא את הקדשתה של רות סירקיס. "לאילן, מיכאל ודניאל, בתיאבון."

     את העותק הנדיר הזה, בחתימת המחברת, העניקה לי בתה, תמי סירקיס, כאשר באה ללמד אותי להכין בצק שמרים. בזכותה איבדתי את הפחד מפני אפייה, והנה הוא בא לידי ביטוי כיום בזה שאני מייצר לבדי מחמצת ואופה לחמי מחמצת ביתיים. מאז נתנה לנו את הספר ניסיתי לעניין את הילדים בו, אבל הם עוד היו קטנים מכדי לרצות לבשל מתוכו. אך הערב דניאל קרא בו, גילה מתכונים, ולבסוף הכריז שהוא רוצה להכין לארוחת הערב פיצה מבצק שנייצר לבדנו.

     הוא חיפש בסמרטפון שלו מתכון לפיצה ביתית, ואז עמדנו יחד והכנו בצק שמרים. הוא לש אותו, ובזמן שחיכינו שיתפח עשינו יחד שיעורי בית בחשבון. כשסיימנו, הבצק כבר היה תפוח, חי ותוסס, ואני פיזרתי קמח על האי במטבח, נתתי בידי דניאל מערוך, והוא הכין פיצה לתפארת לשלושתנו.

     זה היה ממש כיף. וגם טעים מאד.

     אתמול, כשחזרו מבית הספר, דניאל סיפר שיצא מן הכיתה כדי לעזור לליהיא, המורה לאמנות האהובה עליו, בשכבת גיל נמוכה יותר. הילדים אמרו משהו על אבא ואימא, והוא סיפר להם שיש לו רק אבא, שהוא הומו, ולכן לא התחתן. הילדים לא הבינו איך זה ייתכן. דניאל הסביר להם זאת היטב, והמורה לאמנות חיזקה אותו בהסבריו. כאשר סיפר לי זאת שאל מתי כבר יראה אור ספר הילדים שלנו על הפונדקאות, כדי שיוכל להראות אותו לילדים שאינם מאמינים לסיפור שלו ושל אחיו מיכאל. אמרתי לו שהספר כעת בשלבי ציור, ובמהלך השנה יראה אור.

     זו רק סיטואציה אחת מני רבות המרכיבות את חיי היומיום שלנו בבית, אב יחידני גאה לשני בנים, שהולדתי באמצעות פונדקאות בהודו, בשנת 2012.

     אינני יכול לתאר בכלל איזה שינוי דרמטי התחולל בחיי, למן היום שבו הפכתי לאב יחידני. הייתי אז בן חמישים ושתיים. גרתי בדירת דמי מפתח בנווה צדק בתל אביב, והייתי בתוך מערכת היחסים הרביעית המשמעותית שהייתה לי עם בן זוג. עסקתי במה שאני עוסק בו כיום, אבל לא הייתי מאושר. חסר לי משהו עמוק מאד בחיי, מבלי שאדע מהו בכלל.

     ברגע ששמעתי על זוג בחורים שעשו פונדקאות בהודו, ממנה הולידו את בנם, ידעתי מהו הדבר החסר לי. אבהות. רק שלא היה לי מושג שהמעבר מחיים כגבר יחיד, בתוך זוגיות או מחוצה לה, לאב לתאומים, ישנה כליל את סדרי חיי, יעמיס עלי מטלות שאורכן כאורך חיים, אך גם ימלא אותי באושר בל-יתואר.

     כאשר נולדו בניי לא היה שמח ממני בעולם כולו. מלבד, אני מניח, אבות גאים אחרים. מרגע שנולדו העמדתי ועודני מעמיד אותם בראש סדר העדיפויות שלי, ובהתאם השתנות סדרי חיי. מזה עשור ויותר אני משכים מדי בוקר כדי להכין אותם לבית הספר, עובד ברצועות זמן מפוצלות, כדי לחכות להם בבית עם ארוחת צהרים חמה ולב פתוח לשיחה על אירועי היום, ואחרי מנוחת צהרים גם להיות זמין להם, פיסית ורגשית, אם כדי להסיעם לחוגים, אם כדי להיות עמם יחד בבית, ודאי כדי להכין ארוחת ערב משפחתית, שהיא עוד זמן כינוס יחדו.

     לא היה לי מושג, שילדיי לא ייחשבו כיהודים, מפני שעל פי הדת האורתודוכסית רק ילד שנולד מפונדקאית יהודייה הוא יהודי, לא ידעתי שכדי לגיירם בגיור אורתודוכסי אזדקק לגיור קטינים, שיחייב אותי לחיות חיי מצווה ולחנכם לחיי מצווה במערכת החינוך הממלכתי-דתי, ושרק מכוח פסיקת בג"צ יש לי אפשרות לגיירם גיור רפורמי, והם יחשבו מכוחו כיהודים לכול דבר ועניין.

     ודאי שלא היה לי מושג שיום אחד המציאות בישראל תתהפך. שתקום בה מפלגה הרואה במשפחה כמו שלנו טומאה, בילדיי ילדים חטופים ואומללים, תיכנס לכנסת, תכניס לממשלה סגן שר הומופוב, שינסה לסלק את התכנים החינוכיים התומכים במשפחות כמו שלנו ממערכת החינוך, ושאפילו הטכניון, מוסד אקדמי מן החשובים בעולם, יאפשר הקמת תא הומופובי של תומכי אותה מפלגה לשירות תלמידיו.

     כאשר הילדים שואלים אותי מדוע אני כול כך עסוק במחאה, במחשבה על חידוש ההפגנות, בכתיבה של פוסטים פוליטיים כמעט מדי יום ביומו, אני אומר להם שאני מתנגד לעלייתו של נתניהו לשלטון. אינני מספר להם את האמת. שאני נאבק על החירות שלנו כבני אדם, על זכותנו להיקרא משפחה, על כך שאיש לעולם לא יוכל להטיח בנו שאנו טמאים, שאני סחרתי בבניי או שהם אומללים רק מעצם היותם בניו של אב הומו יחידני. הם לא חשים כך לרגע, ההפך הוא הנכון. הם חשים ברי מזל שהם בניי, ואני חש בר מזל שאני אביהם. לא אתן לאיש להפר את אושרנו, או לקפד את זכותנו לחיות כאן, בארץ הזאת.

     ההפיכה החוקתית המתרחשת ברגעים אלה בכנסת מסכנת אותנו, ואת כול מי שמבקש לחיות במולדתו, בישראל, כחילוני דמוקרט וליברל. לכן, חובה על כול אחד ואחת מאתנו להתנגד לה, בדרכיו. וישנן דרכים מגוונות לכך. הבוקר התפרסמה קריאה של מפלגות האופוזיציה לתומכיהן להגיע היום וביום שני לוועדות הכנסת, הדנות בחוקים המצויים כעת על שולחן החקיקה: חוק דרעי, חוק סמוטריץ', חוק המשטרה ועוד. מי שיכול.ה להגיע לשם כדאי לעשות זאת.

     אני, בהיותי אב יחידני לתאומים בני עשר ומחצה, שצריך להיות בבית ולקבלם מבית הספר, מוצא לי דרכים אחרות למחאה. הצטרפתי לעתירות לבג"צ בנוגע לניגוד העניינים המובנה במהלך מלאכת הרכבת הממשלה על ידי בנימין נתניהו, ולמכתבים בנושא זה ליועצת המשפטית לממשלה, אני מפיץ כמיטב יכולתי את חומרי ההסברה נגד פסקת ההתגברות ומהפכת החקיקה, התחלתי להגביר את הנראות הלהט"בית ברשת על ידי פרסום ספר להטב"י אחד מדי יום ברשתות החברתיות, הודעתי על שתי תחרויות שירה, האחת בנושא החינוך והשנייה בנושא השמירה על הפרטיות, שני נושאים שהחקיקה העתידה והשינויים המבניים במשרדי הממשלה עומדים להכחיד, ובקרוב אוציא לאור ספר ילדים חדש על סיפור הפונדקאות של בניי, במטרה שיגיע לכול מוסד חינוכי, יסביר לילדים מהי פונדקאות, יפתח לבבות ויצור אווירה חמה ומקבלת לילדי הפונדקאות והמשפחות החדשות באשר הם שם.

     כל אחד ואחת מאתנו חייב.ת לבטא את ההתנגדות הבלתי אלימה שלו למתרחש. זוהי דרכי. ואני מקווה, שהצטברות פעולות כאלה ואחרות תביא, בסופו של דבר, לשינוי מגמה.

     מי שרוצה להזמין עותק מספר הילדים החדש, ההולך ומתרקם, יכול.ה לעשות זאת כאן. גם זו דרך לבטא מחאה. הזמינו עותק, ורשמו בהערות הרכישה לאיזה מוסד חינוכי אתם רוצים שאשלח אותו (עם כתובת), או רשמו את כתובתכםן ואתםן תעניקו את העותק/ים ממנו לגני ילדים ומעונות ובתי ספר עממיים באזורכםן. רק שימו לב, הספר בתהליך ציור, שיימשך עוד מספר חודשים עד להשלמתו. https://headstart.co.il/project/69085