השיר על המנדבושקע, או איך אני כותב (9)

הבוקר, כשפקחתי את עיניי ערני לחלוטין, בארבע ורבע לפנות בוקר, ידעתי שזה יהיה יום ארוך, עם הרבה כתיבה. לא ידעתי עד כמה.

כהרגלי, יצאתי אל החצר בחושך, וכתבתי דפי בוקר באור הבוקע ממכשיר הטלפון הסלולרי שלי, כדי לא להעיר את הילדים. אחרי כן הוצאתי דפי פוליו לבן ועט פיילוט, ושרבטתי עוד סצנה בכתב-יד, מה שקרוי באנגלית longhand writing, לרומאן הבא שלי, זה שאמור היה לראות אור לקראת החגים, אבל כנראה יצטרך לחכות עד שיתרקם בו חלק חמישי.

החלק החמישי הזה הסתבר לי רק השבוע, כשהגעתי להערה הכי אחרונה של העורכת שלי על כתב-היד. כתוצאה ממנה פתאום נתקפתי בדימוי, אין דרך אחרת לומר את זה, ובו אישה קשישה מאוד, בסוף ימיה, יושבת על חרטום הספינה שנוהג בנה ופניהם אל האי, שבעלה שאף כל חייו להגיע אליו, אבל נפטר מן העולם מבלי שעלה בידו לממש את משאת נפשו.

כך הבנתי, שהספר הזה עוד לא נגמר. שאני צריך לספר גם את סיפור המסע הזה, של האם ובנה, אל תכליתם, ואת סופו.

אז כמו שאני נוהג לעשות במקרים כאלה, התחלתי לכתוב עם הדימוי המופלא הזה, ואז עברתי לכתוב את סופו של המסע. כי קל יותר למלא אחרי כן בסצנות, מן החלק שבו חשבתי שיסתיים הספר – עד לסופו החדש, הבא.

בשש כבר קמו הילדים. אני הייתי בצום, כי החלטתי לעבור הבוקר את בדיקות הדם התקופתיות שלי, אז הייתי רק על שתי כוסות מים חמים וכמה סיגריות. אז נתתי להם משהו לאכול, רחצתי והלבשתי אותם ותוך כדי כך גם הכנתי סיר אורז, לארוחת הצהריים.

בשבע וחצי כבר הבאתי אותם לגן, וממנו הלכתי היישר לקופת חולים בלפור, כדי לעשות בדיקות.

אחרי הבדיקות ירדתי מבלפור לאלנבי, ובמקום לקחת מונית אל מכון הכושר עצרתי בבית קפה ומאפה, קניתי בו כיכר לחם כוסמין, קפה ומאפה והשבתי לעצמי קצת חיים. הלכתי ברגל לכושר, ועשיתי אימון ארובי מתון עם ספר על הוראת שירה.

אני מכין כעת סדנת שירה חדשה שלי, שתתקיים בסמסטר הבא ב'בית אריאלה.' כדרכי, לפני שאני מטיל תרגילי כתיבה על תלמידיי, אני תמיד מנסה אותם בעצמי. זו הסיבה שהזמנתי מאמזון שלושה ספרים על הוראת שירה שאני עובד עמם כעת. החלטתי, שבמקביל לכתיבת הרומאן הבא (וכתיבת דפי בוקר, שזה מובן מאליו, וכלל לא נחשב במכסת הכתיבה היומית שלי), אכתוב גם שיר ליום. הבוקר הגעתי לתרגיל ובו שפע של גירויי כתיבה, שנועדו לייצר בכותב דימויים. אחד מהם היה המשפט "עכביש יושב על זקנו של ישיש." המשפט הזה מיד הביא לי זיכרון מודחק.

השיר כבר התנסח מעצמו בעודי מדווש, מחוייך כולי, בחדר הכושר. אבל לא היה לי זמן לכתוב אותו הבוקר. רצתי הביתה, והתיישבתי להקליד מחברות ובהן חומר רב לשני הרומאנים הבאים שלי, שעלי לשלב בהם.

באחת עשרה וחצי כבר יצאתי שוב, לפגישה עם פסיכולוגית ילדים, במכון להתפתחות הילד, שעמה ניפגש בתקופה הקרובה, כדי לעבוד על ההוויה המשפחתית שלנו. ובשובי ממנה נסעתי להביא את הילדים הביתה.

אחרי ארוחת הצהריים נפלתי שדוד על המיטה. ישנו שלושתנו שנת צהריים עמוקה ועריבה, שהיה לי חבל להתעורר ממנה, כי חלמתי בה הרבה, ולא זכרתי דבר.

נסענו לשיעור השחייה השבועי שלנו, וכשחזרנו הביתה עשינו פיקניק בחצר. הכנתי לדניאל פסטה ברוטב עגבניות ולמיכאל אורז ושעועית במיץ עגבניות, אחרי כן צחצחנו שיניים, הלבשנו פיג'מות וישבנו במיטה לשעת סיפור ולשיחה.

כשהילדים נרדמו יצאתי החוצה. התיישבתי לבדוק את כול העבודות שהעלו תלמידיי לאתר שלי, לקראת השיעורים שיש לי מחר ובהמשך השבוע. אבל לקראת סיום הקריאה החל להציק לי שוב השיר, אותו שיר שכתבתי בראשי בבוקר, על הסטפר. ואז התיישבתי לכתוב אותו.

הנה הוא, בגרסתו הראשונה. ודאי עוד ייערך מתישהו.

המנדבושקע (זיכרון)

כְּמוֹ עַכָּבִישׁ הַיּוֹשֵׁב עַל זְקָנוֹ שֶׁל יָשִׁישׁ

כָּךְ הַמַּנְדֶּבוֹשְׁקֶע בְּמִפְשָׂעַתּוֹ שֶׁל אִישׁ,

מְשׁוֹרֵר צָעִיר, הַיּוֹשֵׁב בְּקָפֶה סִפְרוּתִי,

מָלֵא בַּהֲמֻלַּת מְשׁוֹרֲרִים, מוּל חֲבֶרְתּוֹ,

חוֹבֶבֶת מְשׁוֹרְרִים וְהוֹמוֹאִים. לְפֶתַע הִיא

גּוֹהֶרֶת אֵלָיו מִצִּדּוֹ הָאַחֵר שֶׁל הַשֻּׁלְחָן,

"יֵשׁ לָךְ מַנְדֶּבוֹשְׁקֶע עַל הַגַּבָּה!" הִיא קוֹרֵאת.

הוּא מַבִּיט בָּהּ, וְאֵינוֹ מֵבִין.

"אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מָה זֶה מַּנְדֶּבוֹשְׁקֶע?"

הִיא צוֹחֶקֶת, "כִּנַּת עֶרְוָה."

מְבוֹעַת הוּא מְזַנֵּק מִמְּקוֹמוֹ, מְשַׁלֵּם

וְנִמְלָט עַל נַפְשׁוֹ מִבֵּית הַקָּפֶה,

נֶחְפָּז אֶל בֵּית מִרְקַחַת סָמוּךְ, בּוֹ

הוּא קוֹנֶה תַּכְשִׁיר סָמִיךְ, לָבָן,

שֶׁהוּא סָךְ בּוֹ אֶת גּוּפוֹ בַּבַּיִת,

עוֹמֵד, חִוֵּר מֵרַעַל וְאֵימָה,

עַד שֶׁהָאֶרֶס הַצּוֹרֵב הַזֶּה

מֵמִית אֶת כָּל כִּינֵי הַגּוּף,

שֶׁטִּפְּסוּ אֵלָיו מִכָּל מָה

שֶׁהִכְנִיס אֶל פִּתְחֵי גּוּפוֹ

בְּלֵילוֹת בְּדִידוּת וְהוֹלֵלוּת,

אֵי שָׁם בִּשְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים,

וְעִמָּן אֶת הַדִּמּוּי הַסּוֹגֶסְטִיבִי

שֶׁחִלֵּץ מִמֶּנּוּ, מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת

כָּל כָּךְ, אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה, עַל

כִּנַּת הַגּוּף הָאֶרֶצְיִשְׂרָאֵלִית,

חַיַּת הַמַּחְמָד הֲכִי נָפוֹצָה

בִּרְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב.

סיפרתי כאן את סדר יומי במפורט, פשוט כדי להבהיר איך אני כותב. בין משימות, בין דברים, מנצל כול רגע נתון של זמן. מיד עם קומי אני כותב דפי בוקר, בין הכושר לעבודה אני כותב עוד סצנה או שתיים לרומאן, כשאני מותש אני מקליד חומר, ואז, בלילה, אם עוד נותר בי כוח, אני כותב שיר. והלילה הזה גם קינחתי בפוסט שאתם קוראים כעת.

המפתח לכתיבה הוא מחויבות יומיומית, התמדה, וגם גיוון. דפי בוקר, סצנה בפרוזה, שיר ופוסט לבלוג. זה כל מה שאני צריך, חוץ מגבר מתוק אחד, שאמר שיבוא היום ושכח מזה כנראה ברגע האמירה, כדי למלא את יומי.

שיהיה לכם לילה טוב.