הורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםהחופש הגדולחד הוריחד הוריותחדהוריכלליסיפורי ילדים

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (43)

רוטשילד בלילה
כיכר רוטשילד בלילה. איזה יופי. חוצלארץ מתחת לאף.

     אמש הלכתי לישון באחת וחצי לפנות בוקר. זה היה אחרי כתיבת הפוסט הלילי שלי, סיום הכנת החשבוניות לכול התורמים לקמפיין, כתיבת שיעור ליום שלישי ותיקון הגהות לחצי מכרך השירים השלישי שלי. הייתי כל כך ערני, שיכולתי להמשיך לעבוד גם הלאה. אבל עצרתי את זה.

     התעוררתי בחמש ועשרים לפנות בוקר. כשראיתי מה השעה, נכנסתי חזרה למיטה לעוד חצי שעה של מדיטציה טובה, דמדומית, כזו שהחלומות והממשות מתערבבים בה, ואז קמתי אל דפי הבוקר ואחריהם אל שגרת יום שישי. ניקיון הבית, מכון הכושר, הליכה לשוק.

     לפני דלתו של מכון הכושר פגשתי להפתעתי את עורך הדין החבר שלי, ששלח אותי אל חברו. זה היה ממש כאילו זימנתי אותו בליבי לשם. רציתי להתקשר אליו בשעה 07.55, ולא העזתי. והנה, התברר לי שהוא היה במשרדו כבר משש בבוקר, והגיע להתאמן איתי.

     דיברנו על העניינים. הוא הבטיח לי שאקבל טיפול טוב מעם חברו, וזה מאוד הרגיע אותי.

     בלב טוב עשיתי חצי שעה ארובי ואז הלכתי לשוק עם עגלת הקניות הגדולה שלי.

     "היית צריך להיות אשתי," אמרתי לבחור במכולת השכונתית, כשנכנסתי לשם לקנות עיתון לשבת. "עכשיו רק עשר בבוקר ואני כבר אחרי כושר ושוק וניקיונות, ואת האוכל לשבת כבר בישלתי אתמול."

     "אבל אישה צריכה גם … מדי שבועיים" גיחך והחווה תנועה בוטה בידו.

     צחקתי וחזרתי הביתה.

     הילדים היו עם אילנה, והיו שקטים. אבל עשר דקות אחרי שהגעתי הביתה, בעודי יושב ואוכל ארוחת בוקר של יום שישי – פרוסות חלה טריה בגבינה, יחד עם ההורוסקופ של מרים בנימיני, שבלעדיו אין לי שבת, הם כבר התחילו להראות ניצני שיעמום והשתוללות.

     מיכאל ביקש את מכשיר הטלפון הנייד שלי, 'כדי לכתוב בו משהו.' הוא נהנה לשרבט צירופי אותיות ביישום התזכורות/הפתקאות. זה מיד הקפיץ את דניאל, שדרש לעצמו את המכשיר, ומשלא קיבל אותו נכנס לטנטרום של בוקר, שעד שהרגעתי אותו כבר הייתי עייף כאילו לא ישנתי הלילה.

     ואז בא לי רעיון טוב. הכנסתי אותם למכונית ונסענו לג'ימבורי של קניון וייצמן. בדרך הודעתי למיטשל חברי שנהיה שם, והוא בא להיות איתנו במקום.

     שעה ארוכה הילדים השתוללו שם, בעודי מזכיר בכול פעם למיכאל להיזהר לא לקבל מכה בתפרים שלו. עשינו תורנות אבא באומגה, כל ילד סיבוב, עשרות פעמים, אחרי כן דניאל התאמן בהתאבקות מול שק האגרוף התלוי שם – מה שהבהיר לי שעלי לרכוש כזה הביתה בהקדם – ואז עלינו למעלה, לארוחת בוקר-צהריים של פיצה מרגריטה.

     חזרנו הביתה שבעים ומרוצים. אני כבר הייתי גמור מעייפות, ואחרי כמה ניסיונות הירדמות כושלים במחיצת בניי הערניים, הודעתי להם שאני נכנס לישון בחדרם, החדר היחיד עם דלת בבית, ושהם ישחקו עם עצמם ולא יפריעו לי. כמובן שנעלתי את דלת הכניסה לבית.

     כשקמתי, בשתיים וחצי בצהריים, הם עוד שיחקו. אבל עד ארבע מיכאל נרדם על הספה בסלון ואחריו גם אחיו.

     זה היקנה לי זמן אישי לעשות את הדבר שהכי רציתי לעשות – לסדר את שולחן הכתיבה שלי. למיין ניירת, לתייק מסמכים, לסדר את החשבוניות לפי סדר רץ, לכתוב את כול ההוצאות בפנקס ההוצאות החודשי ולהכין ערימת ניירת ומסמכים לטיפול מיידי. הספקתי אפילו לנהל שיחות טלפון ממצות וטובות עם שתי חברות נפש שלי.

     הערתי אותם בשש בערב. התקלחנו, ערכתי שולחן שבת, הדלקנו נרות וקידשנו על התירוש, ואז אכלנו משהו ויצאנו לטיול בכיכר החדשה בשדרות רוטשילד. מיכאל ודניאל הודיעו לי שהם מכינים כל אחד שקית עם משחקים לטיול, והקפידו לשים בה גם את בקבוקי המים שלהם, שמילאתי במים קרים, ואז חבשו קסדות, עלו על אופניהם ונסענו במעלה רחוב לילינבלום אל הכיכר.

     שעה ארוכה הם נסעו ורצו הלוך ושוב ברחבי הכיכר הנהדרת. ואני ישבתי על ספסל העץ המוארך שם, מצטער על כך שלא לקחתי איתי ספר כתיבה ומחברת.

צעצועים
מיכאל ביקש ממני לסרק את הבובה הכחולה, שלא תהיה פרועה. קוראים לה שושו, הוא אמר. והיא אחות של הבובה הלבנה, שאת שמה החדש אינני זוכר. ישבתי וסירקתי אותה, כמובן.

     כשחזרנו הביתה הם עוד היו ערניים להפליא. מזל שאילנה, ענת ואלה היו כאן בחצר. הם אכלו כל אחד מנגו – פרי הקיץ שהתאהבו בו, בזכות בת דודי נאווה מרמת הגולן – והשתוללו משמחה, עד שבסופו של דבר הזמנתי אותם לרחיצת כפות רגליים וצחצוח שיניים ואז לסיפור במיטה, מספר ילדים נהדר. "ההמהום שהלך לאיבוד" של סו לוק, בעיבודה של עפרה גלברט אבני.

     זו הייתה הזדמנות ללמד אותם מה ההבדל בין 'כחכוח' לבין 'המהום.'

ההמהום

     איזה יום גדוש ומלא היה לנו, תודה לאל. הערב בלי ארוחה משפחתית, אבל עם המון יחד. ומכיוון שהיום בעצם מתחיל החופש הגדול לכלל ילדי ישראל, אלה שהיו במועדוניות ובצהרונים, שהסתיימו רשמית ב 12 לאוגוסט, אני יכול לומר להוריהם רק דבר אחד. אל תיבהלו. הימים האלה, עד הראשון בספטמבר (ואולי גם אחריו, אם אכן תהיה השבתה של שנת הלימודים) הם ימים של חסד. זה רק נראה מבהיל. בעצם זה כיף גדול.

     אמנם, יש רגעים שהילדים מטריפים את הדעת, מפני שהם בלי מסגרת, צריכים הפעלה מתמדת ושואבים את כל משאבי הכוחות, הכסף והאנרגיה של ההורים. אבל בו-בזמן זה גם זמן של גילוי, של דימיון, של לחוד ושל יחד, ולא צריך להתאמץ להעמיס עליהם אטרקציות וגירויים. די בטיול לילי בכיכר רוטשילד, ומשחק עם יריעת בד ירוקה, שנדמית להם כמשטח ג'ודו, בהשראת התמונות שראו בעיתונות מן האולימפיאדה, כדי להצית את דמיונם ולתת להם רעיונות יצירתיים למשחק.

     שתהיה לכם שבת שלום, ולילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך
Close

ספר-שירי החדש "אדום הוא"
כעת בגיוס המונים

ספר-שירי החדש "אדום הוא" כעת בגיוס המונים.
תוכלו לרכוש אותו במחיר הנחה ולתמוך בהוצאתו לאור.

Call Now Button