נשארתי בלי טיפת אנרגיה. השעות האחרונות של הערב עברו עלי בעימות בלתי פוסק עם מיכאל. אחר הצהריים התחיל דווקא טוב. אחרי ששניהם מחו, בשעה שישבתי להכין את השיעור שלי למחר בבוקר, עזבתי את שולחן הכתיבה, ויחד עם סבא, שהגיע אלינו אחר הצהריים יצאנו יחד אל מגרש הספורט בקיבוץ. מיכאל ביקש לבעוט לי לשער, ואם יפספס הוא יהיה השוער ואני הבועט. שיחקנו יחד שעה ארוכה, עד שדניאל ביקש שאשחק איתו בצלחת מעופפת, עם צלחת אוכל מפלסטיק שמצא ליד חדר האוכל הסמוך. אז שיחקתי איתו, וסבא בעט לשער למיכאל, עד שלבסוף שיחקנו ארבעתנו בצלחת מעופפת.
חזרנו הביתה, והם נכנסו לבריכה והשתוללו בה. כשהערב ירד ונהיה קר ביקשתי מהם להיכנס הביתה, להתקלח ולשבת לשולחן לארוחת הערב. דניאל ציית מיד. התקלח בעצמו והתלבש בפיג'מה. מיכאל סירב. הפצרתי בו שוב ושוב שייצא מן המים, אך הוא עשה דווקא ונשאר בהם. ספרתי לו עד שלוש וזה לא הועיל. רק כשאיימתי עליו שאם לא ייצא מן המים לא ישתתף במסיבת סוף הקיץ של הקיבוץ – הקיבוץ שכר את המתחם של בריכת לוטם, שם יוצבו מתקנים מתנפחים, מגלשות מים ועוד, ונבלה שם ביום שישי הקרוב כול שעות אחר הצהריים והערב – נאות לצאת מן המים, מפטיר שממילא הוא לא רוצה לבוא למסיבה.
"אין בעיה," אמרתי לו, "אז אתה תישאר בקיבוץ ותשמור על הכלבים, כי כול הקיבוץ יהיה שם."
הוא ניסה להיכנס אל הבית הנקי, שניקיתי לכבוד בואו של סבא אלינו, כולו נוטף מים וברגליים מלאות בוץ. עצרתי אותו בידי, ורק אחרי שניגבתי את כפות רגליו הרשיתי לו להיכנס הביתה. ביקשתי ממנו שיבוא להתקלח, והוא סירב, וכשמשכתי אותו בידי אחריי למעלה, החל לבכות שהוא רוצה להתקלח לבד.
שמחתי, כמובן. אז הכנתי לו מגבת ופיג'מה וירדתי למטה, כדי שיידע שאני סומך עליו שכך יעשה. ואמנם, הוא ירד למטה והתיישב לארוחת ערב, אבל אכל את הפיצה תוך כדי זה שהוא שם רגליים על השולחן. אבא ואני ביקשנו ממנו שיחדל, ואחרי ארוחת הערב, כשעלינו למעלה לחדר, כדי לקרוא להם סיפור – הפעם אני בחרתי, ספר ילדים על עיגול שמחפש חבר להתחרות איתו בריצה, ומקבל דחייה מכול הצורות הגאומטריות האפשריות, עד שהוא פוגש בדרכו חישוק – מיכאל ניסה לעצור את קריאתי בספר על ידי שרבוב רגלו הקטנה על הדפים.
"אתה רוצה שאפסיק לקרוא את הספר?" שאלתי אותו. הוא חרץ לעברי לשון, אבל הזיז את הרגל מן הספר. המשכתי לקרוא.
כשסיימתי פניתי אליו.
"מיכאל," אמרתי, "אני מאד מצטער שאתה כול כך כועס בשעות האחרונות. בסך הכול היה לנו אחר צהריים נחמד. שיחקנו יחד בכדורגל ובצלחת מעופפת. מצב הרוח שלך השתנה כשביקשתי ממך לצאת מהבריכה ואתה סירבת. למה אתה מגיב ככה? קשה לך שאני מציב לך גבולות? אומר לך מה לעשות?"
הוא חרץ לעברי לשון ושתק.
"טוב, אם ככה אז לילה טוב," אמרתי לו וכיביתי את האור במתג שליד מיטתו.
"אני אכבה את האור!" מחה.
"בסדר גמור," השבתי לו.
הוא הדליק את האור ומיד כיבה אותו.
נשקתי לדניאל על מצחו, ואז גהרתי מעל מיכאל. נשקתי על מצחו, ואז התנפלתי עליו במתקפת נשיקות. אני בטוח שהוא חייך בחושך. אחרי כן נשכבתי על הפוף בין מיטותיהם, מחזיק את ידו של זה ואת ידו של זה.
ירדתי למטה.
"זה מאבק בלתי פוסק," אמרתי לאבא שלי.
"אני חושב שהוא מחפש תשומת לב," אמר אבא.
"אבא, שיחקנו איתם כול אחר הצהריים. אני לא חושב כך. לדעתי זה פשוט מאבק כוחות."
"נו טוב, אבל מאבק כוחות צריך שניים. אז אל תשתף איתו פעולה," ענה לי אבא. שוב הוא צודק.
הבוקר התחיל אחרת. השכמתי ב 05.30, כתבתי דפי בוקר, הילדים התעוררו ונתתי להם כוס שוקו למיכאל ואקטימל ודניאלה לדניאל, ובזמן שרבצו בסלון מול 'סופר סטרייקה' בטלביזיה עישבתי קצת את גן הירק. שעות הבוקר המוקדמות הן הטובות ביותר לעשות כן. אחרי כן נהיה כאן חם.
הלכנו לגן בשמחה. אך שניהם היו עייפים ממאורעות אתמול – הביקור בחדר המיון מחשש שמא מיכאל חטף זעזוע מוח אחרי שהציק לדניאל וזה דחף אותו והפילו בראשו על הארץ – ולכן דניאל ביקש, שאאסוף אותם מוקדם מן הגן היום.
כך עשיתי. כבר לפני שתיים בצהריים הבאתי אותם מן הגן הביתה, והזמנתי אותם לישון איתי צהריים. הם ישנו שעתיים, התעוררו, ואז כול הבלגן הזה התחיל.
תודה לאל שהספקתי הבוקר, בחמש-שש השעות שהיו בגן, לכתוב 1000 מילה ברומאן הבא שלי, לבדוק את כול עבודות התלמידים למחר, לנקות את הבית לכבוד סבא, לעשות מכונת כביסה ולייבשה, לטפל בחיות ואפילו לבשל מאש, אותה שמתי על מצע אורז מעורבב בציר מרק עוף וירקות מיום שישי, עלי מנגולד ועגבניות טריות מגן הירק שלי. זה היה מעדן.
אבל עכשיו אין לי גרם אנרגיה בגוף.
אז אם בא לכם לעזור לי לפנות לעצמי כמה שעות כתיבה מדי יום, אתם/ן מוזמנים/ות לתמוך בקמפיין גיוס ההמונים שלי, או לפחות לשתף את הפוסט הזה בדפיכם ברשתות החברתיות. זה יעזור לי מאוד. תודה רבה, ולילה טוב.
נ.ב.
מהיום אשתדל לכתוב כול פוסט בעברית ובאנגלית. זה ייקח יותר זמן, אבל יגיע רחוק. אם יש למי מביניכם הצעות לעריכת הפוסט האנגלי אנא שלחו לי אותן מיד עם קריאתכם/ן בו. זה יחסוך לי אי נעימויות.
תודה.
איך יש לך עדיין כוח לכתוב את הפוסט הזה אני לא יודעת… אתה סופרמן בעיני.