אתמול היה עלי להרצות הרצאה קצרה ב"בית אביחי," מרכז התרבות הקונסרבטיבי בירושלים. זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי שם. הבניין מצוי בלב ירושלים והוא מתחם תרבות נהדר. הייתי המום מן האופן שבו יוזמיו חשבו על כול פרט ופרט בתכנונו – החנייה התת-קרקעית הנוחה ורחבת הידיים, האולם הגדול, איזור הלובי ובית הקפה, שגם בו נערכים אירועים, חדרי הסמינרים וחדר המרצים, שבו המתינו לנו לא רק משקאות חמים ומשקאות קרים טריים, אלא גם לחמניות טריות עם ירקות מוקפצים וטופו או משהו בדומה בתוכן. מנהלי המקום כול כך מקפידים על כול פרט, עד שפרטיהם של שני הבחורים האחראים על החניון מודפסים ומודבקים אפילו על מחסומי היציאה מן החניון, לכול מקרה של בעיה העלולה לצוץ בכניסה אליו וביציאה ממנו. יש להם גם שומרים ודיילים/ות בכול קומה. שמעו, אני באמת לא רגיל לסטנדרטים כאלה בשום מוסד במדינת ישראל. זה ממש מהמם.
ב"בית אביחי" נהוגה מסורת של כינוסים בראשי חודש. מדי שנה הם מקיימים בראשי החודש סדרה אחרת של מפגשים. בשנה הקודמת התמקדו במפגשי ראש החודש באישים יהודיים. השנה הם עוסקים בקהילות יהודיות מרחבי תבל. במסגרת זו הוזמנתי לספר לקהל על ארגון הסרסורים 'צבי מגדל,' שפעל בשנים 1860-1930 בבואנוס איירס, ועמד בלב ספרי רב המכר, "מעשה בטבעת."
מכיוון שהייתי אחד משני דוברים בערב זה, הדגשתי מקודם לכן שהקהילה היהודית בבואנוס איירס הייתה אחת משלוש הקהילות הגדולות בתבל, ומנתה בשנת 1935 כ-550,000 נפש. זוהי קהילה שהייתה ועודנה מאוד עשירה בחיוניות וברוח שלה, בתרבותה ובהישגיה האינטלקטואליים, אך לא מבחינה חומרית. מנחה האירוע, והסדרה כולה, צבי קליין מ"מקור ראשון," סיפר, כי 25% מחברי/ות הקהילה היו מתחת לקו העוני.
היה עלי לומר כול זאת בטרם הסגרתי בפני הקהל את סודה האפל של הקהילה, על אודותיו כתבתי ברב-המכר שלי, "מעשה בטבעת" – שבשנים 1860-1930 ייסדו סרסורים יהודים את הארגון 'צבי מגדל,' שהתחזה כארגון חסד יהודי, ולמעשה היה ארגון סרסורים שמכר נשים יהודיות לזנות והשתמש בהן. בתקופת השיא היו בידיו כ-4000 נשים יהודיות, שהוכרחו לרדת לזנות. רוב הנשים הללו היו ילדות בגילאי 10-14.
סיימתי את דבריי בקריאת כמה פסקאות מן הספר. הקריאה עשתה רושם גדול על הנוכחים, רובם ממוצא אנגלו-סקסי, או נשים חרדיות עם פאות לראשיהן.
מכיוון שהבוקר יש לי פגישה חשובה בתל אביב – אליה אני נוסע כעת ברכבת – ואבא שלי בא ביוחד כדי להיות עם הילדים בהיעדרי, חשבתי שהדבר הכי הגיוני שאוכל לעשות הוא לישון בבית אבא ברמת השרון. אפילו לקחתי איתי את מכשיר הסי-פאפ, הבגדים, התרופות והדברים האחרים ההכרחיים לשהייה כזו.
אבל לא יכולתי לעשות זאת. לא יכולתי לעזוב את הילדים שלי במכוון, מפני שלא עזבתי אותם ולו ללילה אחד מאז לידתם, לבד מלילה שעוכבתי בו בחדר המיון, עד שהסבירו לי שמה שיש לי הוא לא התקף לב, אלא התקף חרדה.
רציתי לישון במיטתי, להתעורר עם הבנים שלי ועם אבא, לשבת ולכתוב דפי בוקר בחצר שלי, למול גן הירק הרטוב והרענן. לא בבית אבא שלי, שהיה פעם בית ילדותי, אבל כעת הוא ביתו של אדם יחיד. אז נהגתי שעתיים עד ירושלים, התעכבתי בה שעתיים ואז לקח לי עוד שעתיים לנהוג הביתה, לתובל, לגליל. אבל לא הייתי מוותר בעד שום הון שבעולם על שני סבבי הנשיקות שהיו לי הבוקר עם מיכאל ועם דניאל, ועל הדחף לצעוק מאושר ולברך את האל על היופי והשלווה שאנו חיים בתוכם.
נותרו עוד ארבעה ימים בלבד שבהם תוכלו לתמוך בקמפיין שלי למימון המונים, כאן.
שיהיה לכם/ן יום טוב.
אילן.
