טיוטת מחשבות על יהדות ופוליטיקה

א

     בזמן האחרון רגשו כלי התקשורת הממוסדים והחברתיים בגין אמירתו של ראש המחנה הציוני, אבי גבאי, לפיה השמאל אישש את טענתו של נתניהו באזני הרב כדורי, כאשר לחש על אזנו כי שכח מהי יהדות. דבריו של אבי גבאי הוצאו מהקשרם, אבל התייחסותו אליהם מעידה על תמונת עולם והשקפת עולם מוצקות, שיש להן תימוכין גם בזרמים הגלויים והסמויים בתרבות העברית בת הזמן.

     תהליך התפרדותה של היהדות החילונית מן היהדות האורתודוכסית לא התחיל עם דברי ההסתה של בנימין נתניהו. כמו אבי גבאי, גם בנימין נתניהו זיהה אמת היסטורית, אבל בניגוד לגבאי השתמש בה ככלי להדרה ולהסתה, ולא ככלי לתיקון.

     השניות בין חיי הקודש לחיי החולין אפיינה את עם ישראל במשך דורות רבים. עד לפני הגלות הראשונה והשנייה היה עם ישראל אומה של עובדי אדמה, המקיימים חיי עבודה וחיי אמונה יחדיו. קריעת ישראל מנחלתו ופיזורו בין העמים הפכה את העם לעם של פליטים ושל שורדים, וחייבה את בניו למצוא להם מלאכות ומיני פרנסות כדי לקיים את ביתם ולהמשיך את זרעם אחריהם.

     אומה שלמה, שהייתה מקודם לכן אומה של עובדי אדמה, הפכה במהלך הגלות לאומה של אביונים ופושטי יד, בעלי מקצועות זעירים ובעלי הון מעטים. שנאת היהודים ורדיפתם בכול ארצות תפוצתם הגבילה את משלח ידם, צמצמה את ההזדמנות שלהם לרווח וגזלה, דור אחרי דור, את אותם מתי מעט שהגיעו להישגים חומריים. הדבר היחיד שהאחיז את בני ישראל אלה באלה היה אמונתם הדתית, ציפייתם לימות המשיח וכמיהתם לשיבת ציון.

     כבר בימי תור הזהב בספרד התפתחו באומה היהודית דפוסי חיים כמו-חילוניים – משתאות היין והחשק המתועדים בשירת ימה”ב ועוד – אך התפתחות זו, שנבעה מהשפעת התרבות המוסלמית ומלכות בני עבאס בספרד, לא ערערה את מעמדה ואת תוקפה של הדת היהודית בקרב מאמיניה. גלות ספרד, שהייתה השבר הלאומי הגדול ביותר בתולדות ישראל מלבד השואה, החריפה את מצבם הרוחני, הכלכלי והחברתי של המגורשים, והצרות שהביאה עליהם הגבירו בהם את הכמיה המשיחית, שבאה לידי ביטוי בהתגלות סדרת משיחים יהודיים בתימן ובארצות המגרב.

     במאה שאחרי הגירוש, עם התפתחות תקופת הרנסנס באיטליה, נמשכו יהודים רבים לרוח ההשכלה החדשה, והגיעו לידי הישגים רוחניים ויצירתיים רבים. אבל אמונתם עוד הייתה תקפה, וכול מי שחרג מגבולות ההלכה, או הציעה דרכי פרשנות חדשות לגביה, הוקע והוחרם ונרמס בידי האורתודוכסיה. כאלה היו רבי משה חיים לוצאטו, שהוכרח לגנוז ולהכחיד חלק מכתביו, אוריאל דה אקוסטה ואחרים.

     רדיפות היהודים והפרעות שעשו בהם ברחבי אירופה חוללו תופעה דומה בתולדות היהודים ביבשת. היא ערערה את הלכידות הלאומית, את מבנה התא המשפחתי ואת הריבוד החברתי של היהודים, והגבירה בלבם את הכמיהה למשיח, כפי שבאה לידי ביטוי בייסודה, בתפוצתה ובהצלחתה של התנועה השבתאית.

      השבתאות, כתופעה וכתנועה דתית, המסיגה את גבולות ההלכה ומכלילה בדרכי הפולחן היהודי דברים שלא היו עולים מקודם על הדעת, הכריחו את האורתודוכסיה להילחם נגדה בחירוף נפש. אבל זרעי הפירוד בין היהדות החילונית לבין היהדות האורתודוכסית נזרעו כבר אז.

     התעוררות התנועות הלאומיות בשלהי המאה השמונה עשרה והרדיפות והפוגרומים של המאה השמונה עשרה ביהודים, הביאו לתחילת קימומה של התנועה הציונית. מעצם מהותה הייתה הציונית ביטוי לאומי לכמיהה היהודית-דתית, לגאולת ישראל ולשיבת ציון. אך כדי להתגבש כתנועה לאומית הייתה מוכרחה לבדל עצמה מן היהדות ה’ישנה,’ הגלותית, וליצור מחדש את הלשון העברית המודרנית, את הכתבים הקאנוניים שיחליפו את כתבי הקודש, ואת ההלכה והמסורת שימירו את ההלכה היהודית.

     התפתחותה והתגבשותה של הציונות כתנועה לאומית התחוללה בתקופת ההשכלה. כדי להגיע למרב ההישגים הרוחניים שהיו אפשריים בתקופה זו, היו מוכרחים המשכילים להיפרד מאמונתם וממסורתם ומבית אביהם. הם הצטרכו להתנתק מ’ישראל סבא,’ מן היהדות הגלותית הישנה, כדי לזכות במלוא חירותם כאינטלקטואלים. הכתבים שכתבו, כדי לעודד תנועה זו אל החילוניות, עוררו גל נגדי של התבצרות בערכי ישראל והלכותיו בקרב האורתודוכסיה, ופערו פער שאינו ניתן לגישור בין אמוני ישראל לבין משכיליה.

     למן תחילתה של התנועה הציונית אנו עדים למאמץ רוחני אדיר, אין אח ורע לו בתולדות עמי העולם, לחלץ מתוך כתבי הקודש את מרב חכמתם ויפעתם, מכמני הלשון שבהם וערכיהם, תוך ניתוקם מן האמונה באל. מפעלים אדירים כמו ארבעת כרכי השירה העברית בספרד ובפרובנס של חיים שירמן, מפעל כינוס האגדה של ביאליק ורבניצקי, ביאור המשנה והתלמוד, המילונאות העברית מראשיתה ועד ימינו ועוד רבים אחרים הונעו כולם מכוח הדחף החיוני העמוק ליצור לתנועה הלאומית החדשה, הציוניות, ולהולכים בדרכה, בסיס לאומי רוחני, יהודי במהותו אך לא באמונתו, שיאפשר את קימומה של מדינת ישראל.

   מהפיכת אוקטובר, הקומוניזם והסוציאליזם הוסיפו נדבך חשוב בתולדות התנועה הציונית. הכמיה הדתית לגאולת ישראל בידי משיח הפכה לתביעה לגאולה עצמית באמצעות הפיכת הפירמידה, השבת היהודי לאדמתו והפיכתו מחדש לאדם עמל. החזון הזה היה כרוך גם בערכים כמו שיתופיות, שיוויון וערבות הדדית, שבלעדיהם לא הייתה מדינת ישראל נוסדת ושורדת כלל.

     בו-זמנית, ככול שהתפתחה הציונות ונהייתה לציונות חלוצית סוציאליסטית, כך ניבעו בה בקעים ופרצות, בדמות מחנות פוליטיים שונים, והיהדות האורתודוכסית החריפה את התנגדותה לציונות ולמדינת ישראל, עד כדי שלילת מוסדותיה, הסירוב לשרת בצבאה ולהיות חלק מן המאמץ הקולקטיבי להקמת ישראל, לשימורה ולפיתוחה.

     השואה, כטראומה איומה בתולדות העם היהודי, החריפה את משבר האמונה ומחלוקת האמונה בישראל. מי מבין המשכילים ששרדו ממנה ראו בה אות כי אלוהים נטש את עמו ואולי לא קיים כלל. ואילו מי ששרדו ממנה מקרב אמוני ישראל ראו בה סימן לחטאת המשכילים, שהיא שהביאה עלינו את הזוועה הזאת, שאין לה שם.

       עם הקמת המדינה כבר הונצח הפיצול בין שלומי ישראל לבין חילוני ישראל בהקמת מערכת חינוך ממלכתית חילונית וממלכתית דתית.  מי שנולד במדינת ישראל כבר שויך לזרם זה או אחר במערכת החינוך שלה, והדבר גרם להחרפת הפיצול בין המחנות השונים המרכיבים את החברה בישראל.

     גלי העליה השונים, מתקומת ישראל ועד ימינו אלה, העשירו את התרבות הישראלית וריבדו אותה ואת המבנה החברתי שלה. ההשפעות הפוליטיות של העליות השונות, וכול המשגים שנעשו במהלך קליטתן בארץ, הביאו להחרפת הבקעים והשסעים בחברה הישראלית, בינה לבין עצמה וגם בין חילוניה לבין מאמיניה. בו-בזמן, ההתפתחות של זרמי האמונה היהודית במערב, בייחוד בארצות הברית, העשירה את היהדות בת-זמננו בזרמי מחשבה חדשים ונועזים, אך גם ערערה על תוקפה של האורתודוכסיה והעמידה לבירור שאלות יסוד בבניין העם והארץ, כמו מיהו יהודי ועוד הרבה.

     העליות השונות לארץ, שבמידה רבה היא חברת מהגרים, הפכה אותה לחברה רב-תרבותית עשירה ותוססת, אבל קרועה ושסועה מבפנים. כול עוד החזיקה תנועת העבודה בשלטון, התקיימה המדינה במתכונת של מדינת רווחה, המבוססת, או מבקשת להיות מבוססת, על ערכי השיוויון והערבות ההדדית. המהפך הפוליטי של 1977, בו עלה מחנה הימין לשלטון, הביא לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. הליברליזם של שר האוצר שמחה ארליך, כלכלת השפע של שר האוצר יורם ארידור, הפכו לפורענות ההפרטה של בנימין נתניהו. מחנה הימין שבר את מנגנוני מדינת הרווחה, הפריט את השירותים החברתיים, העמיק את הקרע בין המעמדות הכלכליים והחברתיים בישראל – והפך את השסע הכלכלי-חברתי הזה לכלי לשימור שלטונו, עד עצם הימים האלה.

ב

     את כול אלה סקרתי מבלי לערב בזה את שאלת כיבוש הארץ, זכותנו עליה כנחלת אבות, וההכרח הפרגמטי לחלוטין, מבלי לערב כאן עדיין השקפות פוליטיות, לוותר על חלקים מנחלת אבותינו כדי להשיג שלום עם מי שהשתכנו כאן בהיעדרנו, בשנות הגלות.

     כאשר אנו מתבוננים בעם ישראל לעדותיו ולכתותיו, אכן ודאי הוא, שרוב העם נאנק תחת קשיי קיומו, שמעמד הביניים והמעמדות הנמוכים ממנו קורסים כלכלית, שרוב ישראל הם שומרי מסורת, איש איש כמידתו וכדרכו, ומבקשים לשלב שמירת מסורת עם פרגמטיזם וחיי נוחות.

     אף על פי כן, מחנה הימין השכיל עד כה לשמור על כוחו הפוליטי, בזכות הדרה והסתה, בהעמדת מחנה השמאל, או הישראלים החילוניים כולם, כמי שאינם יהודים כלל. בזה עשה שוב שימוש בשסעים הקיימים ממילא בעם ישראל בדורות האחרונים, ושילם מס שפתיים לשותפיו הפוליטיים מקרב היהדות החרדית.

     במהלך שלושים השנים שחלפו מאז תחילת שלטונו בישראל, היו לימין הפוליטי גם הישגים. החזרת סיני וכינון חוזה השלום עם מצריים, פיתוח תעשיות ישראל ותשתיות הכבישים בה ועוד. אך בד-בבד עם כך, שלטון הימין בארץ דרדר את מצב תושביה, ובהם בני מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, ניצולי השואה והקשישים, הנכים ועוד. בניגוד לכול הצהרותיו המתלהמות לא הצליח לשמור על בטחון ישראל יותר ממחנה קודמו, אבל בהחלט הצליח למוטט את מנגנוני מדינת הרווחה, את מערכות החינוך, ההשכלה הגבוהה, הבריאות, התקשורת והאמנות והתרבות. את כול אלה השיג באמצעות הכתרת מתנגדיו כחילוניים, כבוגדים וכעוכרי ישראל.

      אבל הדמוניזציה של כל מי שאינו נמנה על מחנה הימין הפוליטי בישראל היא מסך ערפל רעיל, המסתיר את המכנה המשותף הקולקטיבי, הקיים בין מרבית פלגי ישראל ועדותיו. רוב תושבי ישראל, ככותב שורות אלה, מאמינים בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל וצבאה, בקיומם של גבולות בטוחים ובני-הגנה על מולדתם, בכבודה של המסורת היהודית, כול עוד אין היא כופה עצמה באמצעות הלכות נושנות שעבר זמנן על חיי האישות וחיי הפרט של היחיד בה, ובזכותו של כול אדם לחיות, לגדול, להתפרנס ולהזדקן בה בכבוד וברווחה. הגרעין המשותף הזה עמוק וחזק מן ההשקפות המפרידות בינינו וגם מן הדעות המזומנות והמתלהמות למול כול אירוע ביטחוני או פוליטי. למרבה הצער, עוצמתו ותוקפו של המכנה המשותף הזה באה לידי ביטוי רק בעת מלחמה. הגיע הזמן שיבואו לידי ביטוי גם בימי רגיעה ושלום, בהשבת ערכי השיוויון בפני החוק ובפני האל ובפני הרשויות השונות, וערכי האחווה והערבות ההדדית.

     לכן נכון עושה יו”ר המחנה הציוני, אבי גבאי, בפנותו של הציבור הגדול מאוד של ישראלים חילוניים אך שומרי מסורת. רק שעליו להיזהר יותר בדבריו. הזכות הגדולה שנפלה בידיו, להנהיג את המחנה המבקש להשיב לישראל את להט החזון ואת תום הנעורים שאפיין אותה עם היווסדה, ואת התקווה לחיי אחווה ושלום בינינו, ובינינו לבין שכנינו, תהא אשר תהא מידת מוכנותם לכך, אסור לה שתיפסד ותאבד מכוחה בשל אמירות לא זהירות, או הקמת מכשולים פוליטיים, שימנעו ממנו וממצביעיו כינון בריתות פוליטיות עתידיות, שתאפשרנה את מימוש החזון הזה.

     עידן שלטונו של בנימין נתניהו כבר חלף. התוקף המוסרי של שלטונו אבד לו מכבר, עם גילויי השחיתות לכאורה והנהנתנות והרדייה בזולת בפועל, המונהגים בין כתליו של בית ראש הממשלה. ודאי לי, כי גם מי שהצביעו למחנה הימין בכלל, ולבנימין נתניהו בפרט, אוחזים בראשם וליבם מלא בתיעוב ובסלידה למול הגילויים המתחדשים עלינו, חדשות לבקרים, מן המתרחש בנבכי שלטונו ובין כתלי ביתו. אבל בניגוד לקדרות האופפת אף אותי מדי יום ביומו, למקרא כותרות העיתונים והגילויים החדשים בחקירות ראש הממשלה מחד גיסא, ובהתעצמות איראן על גבולות ארצנו, מאידך גיסא, איני מוכן לקבל על עצמי את תווית הבוגד – ואינני מוכן לוותר על התקווה. התקווה להתמד קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, כאור לגויים וכמקלט לצאצאי המגורשים מישראל למן הגלות הראשונה ועד ימינו.

     בנו תלוי הדבר, האם בקולות העולים מקריסת השלטון ומערכות שונות בחברה הישראלית קול חורבן – או פעמי גאולה. בעיניי, הזמן הזה הוא זמן גאולתנו. אך לא מידי משיח, אלא בידינו. אם נשכיל לאחד כוחות, מעבר לשסעים העמוקים בחברה הישראלית ומעבר לנהרות ההסתה והמשיסה, ונבליט את המאחד בינינו במקום את המפריד, אם ניטל מידי היהדות החרדית את הזכות הבלעדית להחליט מיהו יהודי, ולכן מי זכאי לעלות ארצה מכוח חוק השבות, מי זכאי להינשא בה ומי זכאי להיכלל בקרב ישראל, ניטול מידי אויבינו גם את תקוותם, כי יזכו מאיתנו ליותר מאשר ויתור על חלקי ארץ מסוימים בשם הפרגמטיות, כי יצליחו לאבד ולהשמיד אותנו מכוח ‘תורת השלבים’ או החביקה של הארץ מצפון בידי איראן וחיזבאללה ומדרום בידי החמאס.

     אנחנו עם למוד סבל, אבל גם עם מופלא, שרוחו עמוקה ואיתנה. שרדנו אלפיים שנות גלות וחורבן, רדיפות וכלייה. נשרוד גם את המאה הזאת, שמוסדות גדולים ועצומים נימוטו בה, מן הקומוניזם והחומה בין מזרח למערב, דרך האיחוד האירופי וכלה במדינות שהתכוננו מכוח הסכם סייקס-פיקו. נשרוד הכול. אבל מי רוצה רק לשרוד? רצוננו לחיות חיים של שלום ושל שלווה על נחלת אבותינו. ולשם כך עלינו להתגבר על המפריד ולהעצים את המשותף.

     בכותבי את כול הדברים הללו אינני מכוון ליצירת מונולית אידיאולוגי חדש, גם לא לטשטוש ההבדלים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים בין עדות ישראל וכתותיו. ההפך מזה. אני מברך על העושר התרבותי הבלתי נדלה של עדות ישראל, שכל אחת ואחת ממנה מביאה את מכמניה אל הקלחת המבעבעת הזאת, הקרויה החברה הישראלית. כול המכיר אותי גם יודע, שאני חי את חיי כהומוסקסואל חילוני, דתי בעומק נפשי אך חילוני באורחותיי. אבל ההתוויות הללו, כמו גם ההתוויות של ימין ושל שמאל, של חילוני ושל מסורתי, אינן משרתות דבר מלבד את עצמן. את מנגנוני הכוח שייסדו אותן וביצרו אותן. יש בכולנו כמיהה לחיים של יצירה ושל אהבה, של בריאות ושל שפע, ובעיקר של שקט. ועל אלה, ובשם אלה, אני מדבר כאן.

     אשמח מאד אם תגיבו לדבריי, אם תתקנו את שגגותיי ואם תציעו לי הרחבה של דבריי אלה. אבל אני מבקש מכם דבר אחד – ללא התלהמות. כתבתי את הדברים האלה בדם לבי, אין בי שום רצון להתנגח עם שום מחנה, עדה או אדם, כול כוונתי היא לטוב לכולנו. ואני מקווה שכזו היא גם כוונתכם.

     אתם כמובן מוזמנים לשתף את דבריי כאן ברבים. אני מאמין שאם תעשו כן, יפעלו את פעולתם לשמירת ישראל ולאחדותו.

     שתהיה לכם שבת טובה ושלווה.