תיקון ליל שבועות שלי – בין תודעת כיליון לבין אושר ההורות

לוואדים בתודה

 

הדברים הכי טובים בחיי תמיד באים כבדרך-מקרה. אהוב חדש, הצעת עבודה שעתידה לשנות את חיי, ההבנה כי בשל הרגע להורות, או למעבר מתל אביב לתובל, כול אלה באו לי תמיד באורח בלתי צפוי, פולחים אותי כהבנה פתאומית, כדחף עצום, כהבהק של הכרה. כך גם בכתיבתי. ובכול זאת, הופתעתי והתרגשתי כאשר התקשר אלי ואדים בלומין, סיפר לי כי הוזמן להעביר שיעור בנושא “בית,” בהיברו יוניון קולג’ בירושלים, במסגרת תיקון ליל שבועות של “בינ”ה – התנועה ליהדות חברתית” והישיבה החילונית בירושלים, וביקש שירי בית ומשפחה שלי, כדי להביאם בפני המשתתפים/ות.

ואדים הוא היסטוריון, איש חינוך ופעיל חברתי.‏ הוא מנהל תוכנית מנדל למצוינות. מקודם היה מומחה תוכן והכשרה של ‏Makōm‏, יחידת התוכן האסטרטגית של הסוכנות היהודית. בין השנים 2006-2010, כיהן כראש מינהל חינוך סנט-פטרבורג, צפון מערב רוסיה והמדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא) מטעם הסוכנות ‏היהודית.‏ לפני כן, במשך 5 שנים, היה מנכ”ל של ‘1+1 התאחדות נוער וצעירים עולים’. בוגר תוכנית “משמעו”ת” – למנכ”לי עמותות במגזר השלישי בישראל (אלכ”א-ג’וינט);‏ בוגר תכנית ‘גוונים’ לפיתוח מנהיגות יהודית פלורליסטית (פדרציית סן-פרנסיסקו); אחד המייסדים של קבוצת ‘דור 1.5 – ישראלים דוברי רוסית’. הוא חבר הנהלה של ה”קרן החדשה לישראל”, חבר הוועד המנהל של ‘ישראל חופשית’, חבר ועדת התכנים של ‘לימוד לדוברי רוסית,’‏ בן זוג לרומן ואבא לדניאל.‏

אינני זוכר איך הכרנו. נדמה לי שמישהו מן הקהילה חיבר בינינו. כך או כך, כאשר החלטתי לצאת ביוזמה להקים מפלגה להט”בית התקשרתי אליו, וניהלנו כמה שיחות עמוקות ומרחיבות דעת על המצב הפוליטי בישראל בכלל, ועל מצב הקהילה הלהט”בית בפרט.

ניגשתי אל ספרי השירה שלי, ועברתי עליהם. כמעט מאליו צצו מתוכם השירים החריפים ביותר שכתבתי בנוגע להומוסקסואליות, בראשית שנות השמונים. באותן שנים הורות להט”בית לא הייתה קיימת אפילו בתודעה. משמעותה של הומוסקסואליות הייתה אחת – כרת. העונש המקראי הנורא מכול. אי הבאת ילדים לעולם.

הידיעה הזאת, שעם כול גבר שאני מבטא את אהבתי ואת זהותי, אני הולך ונכחד, פגמה ביכולתי לאהוב והרחיקה ממני כול אפשרות לאושר.

גַּן פּוֹרֵחַ

 

הִנֵּה גַּן פּוֹרֵחַ, מָלֵא בְּהַבְטָחוֹת.

גַּן גָּדוֹל, רְחַב־יָדַיִם, יַעַר, גַּן

שֶׁל מַגָּעִים וּמַתָּנִים, גַּן הַכְשָׁלוֹת

שֶׁל נֹעַם, גַּן סֵרוּב, גַּן פַּחַד,

גַּן אָשָׁם, גַּן שֶׁל סָרְבָנוּת

לְהוֹדוֹת עַל הַוִּתּוּר.

 

הוֹי, גֶּבֶר, יֵשׁ לְךָ גַּרְזֶן בִּמְקוֹם זַיִן

וּכְשֶׁאַתָּה שׁוֹכֵב אוֹתִי אַתָּה כּוֹרֵת אוֹתִי מֵאָרֶץ

עִם שְׁמִי וְעִם זִכְרִי וְעִם בָּנַי שֶׁלֹּא אוֹלִיד.

 

אַךְ גַּע בִּי, גַּע בִּי, הִזְדַּקֵּר.

פַּעַם אַחַת נִטֹּל אֶת הָעֹנֶג הַזֶּה עָלֵינוּ

עִם הָעַצְבוּת שֶׁל הַוִּתּוּר עַל זֵכֶר לֹא עָלֵינוּ

 

וּפַעַם אַחַת הוֹי פַּעַם אַחַת נוֹדֶה

שֶׁכָּל הַזְּמַן אֲשֶׁר הִשְׁחַתְנוּ בִּנְתִיבֵי הַגָּן

הִצַּלְנוּ בּוֹ עַצְמֵנוּ מִפְּנֵי הָאַהֲבָה

 

וְהָלַכְנוּ וְהָלַכְנוּ וְסָבַבְנוּ וְהָלַכְנוּ

וְעָלִינוּ בַּצּוּקִים וְיָרַדְנוּ בַּשְּׁבִילִים וְהָלַכְנוּ

וְסָבַבְנוּ סַפְסָלִים וְחָצִינוּ אֲפֵלוֹת וְהָלַכְנוּ

אֲחוּזִים בְּקֶסֶם הַחֻלְשָׁה שֶׁל קָרְבָּנוֹת.

 

הִנֵּה גַּן פּוֹרֵחַ. מָלֵא בְּהַבְטָחוֹת.

 

צילום עטיפה: עדי נס

הידיעה שההומוסקסואליות משמעותה הכחדה עצמית הייתה כרוכה בעבורי גם בתחושת כישלון של הגבריות.

הַתַּיֶּרֶת מְסִיטָה אֶת שִׂמְלָתָהּ.

מוֹחָהּ אֶת מִשְׁקָפֶיהָ בִּכְסוּת

דַּקָּה שֶׁל יְרֵכַיִם חֲשׂוּפוֹת.

 

הוֹ נִפְלְאוֹת בֵּית־הַקָּפֶה!

(גַּבְרוּת דְּחוּקָה נֶחֱלֶצֶת

עִם הַחֵשֶׁק שֶׁל אָבִיב).

 

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בְּעֵינֶיהָ.

עֵינֶיהָ מִתְבּוֹנְנוֹת בִּי.

זֶהוּ כִּשּׁוּפוֹ שֶׁל מַעְגָּל.

 

לָתֵת סִימָנִים בַּתְּבוּסָה:

מַבָּט מֻשְׁפָּל, זִקְפָּה נִכְפֶּפֶת,

רִוּוּי שֶׁל יֵצֶר בְּגוּפֵי שִׁירִים.

 

כָּל הַנָּשִׁים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי

מַחְבִּיאוֹת עָמֹק בָּרֶחֶם

אֶת בָּנַי שֶׁלֹּא אֵדַע.

 

*

שֶׁלֹּא הוֹלַדְתִּי

קוֹרֵא לִי בִּשְׁנָתִי

 

הִנֵּה בָּאתִי אֵלֶיךָ,

בְּנִי, עִבְרִי.

 

השנים חלפו. עברתי בין זוגיות מונוגמית אחת למשנהה. הבחורים שהייתי אתם מילאו אותי באהבה. אבל שוב ושוב סיכלתי אותה מתוך תחושה, שאם אחתם בזוגיות עם גבר, אצא מן העולם בלי נצר. הנה, למשל, שיר שכתבתי לאורי, חייל שהיה בן זוגי למשך תקופה לא קצרה.

לָלֶדֶת

סָכַרְתָּ אֶת פִּי בִּקְצֵה כַּר, בְּכַפְּךָ,

מַגְבִּיר אֶת הַמּוּסִיקָה, צוֹחֵק בִּמְבוּכָה

לְמִשְׁמַע זַעֲקוֹתַי.

 

בְּסַךְ הַכֹּל רָצִיתִי לִבְלֹעַ אוֹתְךָ.

לְהַכְנִיס אוֹתְךָ לְגַמְרֵי לְתוֹכִי.

לְהִתְאַחֵד אִתְּךָ בְּתוֹךְ הַכִּמָּהוֹן.

 

לָלֶדֶת עֹנֶג בִּזְעָקָה,

כִּי אֵינִי יָכוֹל

לָלֶדֶת אֶת בָּנֶיךָ.

י’  בטבת התנש”א

הפער העמוק בין דגם המשפחה הסטרייטי שגדלתי בו וחונכתי אליו, לבין היעדר כול אפשרות למשפחה או לדגם משפחתי להט”בי מיררו את ימיי. אבל באופן משונה מאוד, השירה ניבאה את מה שהדעת עוד לא ידעה, ולא הייתה מסוגלת להכיל, מפני שלא היה קיים באפשרות בעולמי כלל:

מִשְׁפָּחָה

אַבָּא קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן. שׁוֹתֵק כְּדַרְכּוֹ.

זִלַּפְתִּי טִפָּה לְאָחִי וּלְאִשְׁתּוֹ, לְפִי

שֶׁיֵּשׁ לְהַחְסִיר מִן הַיַּיִן בַּעֲבוּר

רְחוֹקִים. אַחַר יָצָאתִי לְהַלֵּךְ

בִּרְחוֹב קָפוּא בְּזִכְרוֹן אֲחוֹת־אִמִּי, בְּשֶׁדְלֶץ.

 

הִגַּעְנוּ עַד הַטְּרַנְסְפּוֹרְטִים. הָעֲיָרָה נֶאֶחְזָה

בָּאֵשׁ, וְאִמָּא אָחֲזָה רֹאשָׁהּ, מְנַסָּה לִסְכֹּר

אֶת זִכְרוֹן הַמַּכְאוֹבִים.

 

חָדַלְנוּ. נָסַעְתִּי הַבַּיְתָה.

 

בַּדֶּרֶךְ הֵבֵאתִי לְאִירִית שִׁירֵי מָקוֹם

עַל יְרוּשָׁלֵם. בָּא שָׁאוּל וְהִתְיַשֵּׁב עִמָּנוּ.

גְּדוֹל־עֵינַיִם, רְהוּט דִּבּוּר. מְחַיֵּךְ מִלִּים

בֵּין שְׁתֵּי גֻּמּוֹת בַּיְּשָׁנִיּוֹת בַּלְּחָיַיִם.

 

נוֹכַחְתִּי מוּלוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָכִיל בְּבַת־אַחַת

יֶלֶד בֶּן תֵּשַׁע. כְּמוֹ שֶׁאֵין יְכֹלֶת לְהַקִּיף

רֶגַע שָׁלֵם שֶׁל אשֶׁר.

 

חָדַלְנוּ. נָסַעְתִּי הַבַּיְתָה.

חשֶׁךְ הִתְפַּתֵּל בְּכָל נְוֵה צֶדֶק.

אֲבָל בַּשְּׁבִיל דָּלְקוּ הָמוֹן אוֹרוֹת

חַמִּים, בְּשֵׁלִים כְּמוֹ מַנְגּוֹ,

וְהֵצִיפוּ אוֹתִי כָּלִיל.

 

מָחָר יָבוֹא אוּרִי, וְנוּכַל לְהִתְחַבֵּק.

הַפַּעַם בְּלִי וִתּוּר: שְׁנֵי גְּבָרִים,

שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֶת כָּל אַהֲבָתָם,

וְגַם בָּנִים וּבָנוֹת הַמְצַפִּים לְהִוָּלֵד.

י”ח בטבת התנש”א

 

שימו לב לשורות המסיימות את השיר הזה. פתאום חדלתי לראות בהומוסקסואליות ויתור על הורות. וזה עוד הרבה לפני שדובר כאן על פונדקאות ו/או הורות משותפת ו/או דגם משפחה אחר.

בתחילת שנות התשעים התחתנתי עם עדי, באמצעות הסכם אצל עורך דין. ראיתי כיצד הנישואין שלנו מכוננים משפחה. אבל עדיין חסר לי בה ילד. הדבר הזה המשיך לרדוף אותי גם אחרי שנפרדנו ונכנסתי למערכות יחסים אחרות. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי קרוע בין הכמיהה לחתונה ולמשפחה, לבין זהותי כהומוסקסואל. כך, למשל, בשיר “החופה,” שכתבתי כבר בשנות הארבעים המאוחרות לחיי:

החופה

 

הַחֻפָּה עָמְדָה עֵירֻמָּה

בְּלֵב גַּן מְלַבְלֵב שֶׁל שִׂיחִים,

פְּרָחִים עוֹנָתִיִּים, בָּנָנָה

וְדֶקֶל, בְּשׁוּלֵי גַּן אֵרוּעִים,

סִבְכַת בַּרְזֶל דַּקָּה, שֶׁאִישׁ

לֹא יִתְחַתֵּן בָּהּ, לֹא יִשְׁבֹּר

כּוֹס, לֹא יְבָרֵךְ אֶת כַּלָּתוֹ

וְלֹא יְנַשֵּׁק אֶת שְׂפָתֶיהָ

הַמַּרְטִיטוֹת מִצִּפִּיָּה וּכְאֵב

מִתַּחַת לְבַד הַהִינוּמָה הַחִוֵּר.

 

רק בתחילת שנות האלפיים, שמעתי על ההליך החדש הזה, הקרוי פונדקאות, פגשתי חברים שהביאו לעולם ילדים בסיוע פונדקאית, והחלטתי לצאת לדרך. עופר אליסון חברי, שעמו התייעצתי לגבי פונדקאות בהודו, הזהיר אותי מראש, בחיוך, שמדובר ברכבת הרים רגשית, אבל שבסופו של תהליך יהיה לי ילד. לא הייתי צריך יותר מאשר להתבונן במתן, בנו, כדי להבין את מהות האושר הצפונה לי אי שם בעתיד.

מיכאל ודניאל נולדו ב-12.4.2012, בשעה 12.12 ו-12.13, בדלהי. רגע אחרי שהתבוננתי בהם, שכובים באינקובטורים, מחוברים למיני צינורות ומכשירי מדידה, יצאתי אל מחוץ לחדר הלידה והתקשרתי לאבא שלי, שהמתין דרוך בארץ כדי לקבל את הבשורה.

“אבא,” צעקתי אל הטלפון, “הכול בסדר! הם נולדו! יש לי שני בנים!

ופרצתי בבכי, בכי נורא. בכי של התפרקות המתח, של התרגשות, של אושר. בכי של אדם, שלראשונה בחייו הוא נהיה לאחד.

ברגע ההוא השתנו חיי כליל.

ועמם השתנתה גם שירתי.

שירי הורות תפסו את מקום השירים, שמקודם ביכיתי בהם את גורלי. שירי התבוננות בשינוי המפליג והמתמיד שמחוללים בניי בחיי, באו במקום שירי הבדידות והסבל.

הנקה

 

יְנַק מִמֶּנִּי, בְּנִי.

שִׂים רֹאשְׁךָ עַל כְּתֵפַי,

עַל חָזִי,

 

חַבֵּק אֶת צַוָּארִי,

לַפֵּף רַגְלֶיךָ

מִסָּבִיב לְגוּפִי,

 

וִינַק מִמֶּנִּי, בְּנִי.

 

אַל תַּחְסֹךְ מִמֶּנִּי

עַד שֶׁיִּמְלָא צָרְכְּךָ,

עַד שֶׁיִּשְׂבַּע רַעֲבוֹנְךָ

לְאַהֲבַת אָב-אֵם,

אַהֲבָתִי.

 

הָזֵן לִבְּךָ בִּי.

 

שְׁתֵה לְגִימוֹת גְּדוֹלוֹת

מִשַּׁד אַהֲבָתִי, אֱגֹר אוֹתָן

בְּחַדְרֵי לִבְּךָ,

שֶׁתְּשַׁמֵּשְׁנָה אוֹתְךָ בִּנְתִיבוֹת הַחַיִּים

 

שֶׁיֵּשׁ שֶׁהֵם נָוֶה, וְיֵשׁ שֶׁהֵם מִדְבָּר,

וְיֵשׁ שֶׁהֵם קַוֵּי הַמַּיִם וּפָרָשׁוֹתֵיהֶם

עַל הָרִים, אֲבָל תָּמִיד

 

אֲנַחְנוּ נִזְקָקִים בָּהֶם לַמַּיִם הַחַיִּים

אֲשֶׁר מָצִינוּ בְּיַלְדוּתֵנוּ, אַהֲבַת אָב וָאֵם,

וְלֹא יָדַעְנוּ כִּי אֶת לְשַׁדָּם אָנוּ מַצִּים.

 

ההבנה שאני אבא-אימא מילאה אותי בתעצומות נפש שלא ידעתי. במשך השנים שחלפו מאז לידת הבנים הייתי צריך ללמוד איך להיות להורה, איך להרחיב את גבולות יכולת ההכלה הרגשית שלי, איך לקלוט סימנים קטנים שהילדים שולחים לי. זה לא היה קל. עד לידתם חייתי בעולם של קצוות, והייתי במידה רבה עוור לכל מה שהופיע למולי בגווני גוונים של תחושות, לא בעוצמה, לא מתוך ניגוד. למדתי להתבונן בדברים הקטנים.

שביל החלב

 

שְׁבִיל הֶחָלָב נִגְלֶה

וְנָמוֹג, נִגָּר וְנִמְחֶה

עַל סַנְטֵרוֹ שֶׁל בְּנִי.

 

ההורות מילאה אותי ברגשות שלא ידעתי על קיומם. הפגישה אותי עם מקומות בתוך לבי ונפשי שלא שיערתי.

 

דניאל בוכה (א)

 

הַלֵּב נִקְרָע רְצוּעוֹת רְצוּעוֹת

לְמִשְׁמַע בִּכְיְךָ, דָּנִיֵּאל,

שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֵיךְ לְפָרְשׁוֹ.

מַה מְּקוֹרוֹ, מַה מֵּצִיק לְךָ,

יֶלֶד אָהוּב וּמָתוֹק שֶׁלִּי.

מַדּוּעַ אַתָּה נוֹשֵׁךְ אוֹתִי

בְּכָזוֹ חֲמַת זַעַם, לָמָּה

אַתָּה מִשְׁתּוֹלֵל בְּחֵיקִי,

רָגוּעַ בְּחֵיק אֲחֵרִים.

מָה עוֹמֵד בֵּינֵינוּ, מַה

מְּכַרְסֵם אוֹתְךָ, בְּנִי.

 

דניאל בוכה (ב)

 

מִדֵּי לַיְלָה דָּנִיֵּאל בּוֹכֶה,

עֵרָנִי, מְבַקֵּשׁ לִשְׁכַּב בֵּין הַיָּדַיִם,

מִתְמָרֵד מוּל הַשֵּׁנָה.

 

אֲנִי נִגָּשׁ אֵלָיו, מְדוֹבְבוֹ, מַנִּיחַ

יָד עַל בִּטְנוֹ, מְסַפֵּר לוֹ

 

עַל הַהֶכְרֵחַ לִשְׁמֹר עַל סֵדֶר יוֹם

וְעַל יָפְיוֹ שֶׁל הַחֲלוֹם שֶׁמְּחַכֶּה לוֹ

מֵעֵבֶר לְסִפָּהּ שֶׁל הַשֵּׁנָה.

 

אַךְ הוּא רוֹטֵן, בּוֹכֶה וּלְעִתִּים

צוֹרֵחַ עַד שֶׁפָּנָיו מַאְדִּימִים.

 

מַה לּוֹ הַבְטָחוֹת חֲלוֹם, שָׁעָה

שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי קְיָמָא לִבְנוֹת עֲלֵיהֶם –

 

קוֹל עָמֹק, חֵיק חַם, יַד אָב

עוֹטֶפֶת אֶת גּוּפוֹ.

 

ובו-בזמן שגידלתי אותם, מינקות ועד עתה, שתיכף הם מסיימים את כיתה א’, גיליתי איזה שפע תפקידים עלי למלא, כהורה יחידני. וזה ממש לא קל.

 

רשמו לבן שלי טרמפולינה

 

רָשְׁמוּ לַבֵּן שֶׁלִּי טְרַמְפּוֹלִינָה,

כָּל יוֹם שֶׁיִּקְפֹּץ, יָרוּץ וּבְעִקָּר

יְשַׁלְשֵׁל אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַסַּפָּה

כְּלַפֵּי מַטָּה, רֹאשׁוֹ בֶּעָפָר

וְרַגְלָיו בָּאֲוִיר.

 

זֶה מַה שֶּׁמַּרְגִּיעַ אוֹתוֹ, אָמְרָה הַמְטַפֶּלֶת,

וְזֶה שֶׁהִזְהַרְתָּ אוֹתוֹ מִפְּנֵי זֶה,

שֶׁמָּא הַדָּם יִתְנַקֵּז לָרֹאשׁ,

אֵלֶּה הַחֲרָדוֹת שֶׁלְּךָ,

הַמּוֹנְעוֹת מִמֶּנּוּ לְטַפֵּל בְּעַצְמוֹ,

לְהַרְגִּיעַ אֶת עַצְמוֹ, לְהִתְמַקֵּד.

 

רָשְׁמוּ לַבֵּן שֶׁלִּי תַּפְקִידִים בַּגָּן.

לְהָרִים דְּבָרִים, לְגַלְגֵּל, לְהָזִיז,

לְהַדְבִּיק מַדְבֵּקוֹת בִּמְקוֹם לִצְבֹּעַ שְׁטָחִים,

לָתֵת לוֹ דְּבָרִים חֲצִי מוּכָנִים

כְּדֵי לְחַדֵּשׁ בּוֹ אֶת תְּחוּשַׁת הַהַצְלָחָה –

 

וְלַעְזֹר לוֹ בֵּין מַעֲבָרִים.

 

רָשְׁמוּ לוֹ חֲוָיוֹת שֶׁל הַצְלָחָה

בְּהַרְכָּבָה שֶׁל פָּזֶל, בְּלֶגוֹ, בְּבִשּׁוּל,

בַּתַּחֲרוּת מִי דּוֹחֵף אֶת הַקִּיר,

בַּהֲלִיכַת צְפַרְדֵּעַ וּבַהֲלִיכַת סַרְטָן,

בַּהֲלִיכָה לְאָחוֹר וּבַהֲלִיכָה קָדִימָה.

 

רָשְׁמוּ לִבְנִי כָּל מִינֵי מַעֲשִׂים

כְּאִלּוּ אֲנִי הוֹרָה יְחִידָנִי אִידֵאָלִי –

אָמֶבָּה מְרֻבַּת זְרוֹעוֹת,

 

הַיְכוֹלָה לְטַפֵּל בַּיְלָדִים, לְבַשֵּׁל,

לְכַבֵּס, לְפַרְנֵס, לַעֲרֹךְ קְנִיּוֹת

וּלְנַקּוֹת אֶת הַבַּיִת, וְאַגַּב-כָּךְ גַּם

 

 

לַעֲשׂוֹת, לַהֲנָאָתָהּ, סַלְטוֹת

וּפִּירוּאֶטִים, בְּעוֹדָהּ גּוֹלֶשֶׁת לַהֲנָאָתָהּ

עַל בַּלּוּטַת הָעַרְמוֹנִית.

 

ועם זאת, אני מאושר היום כפי שלא הייתי מימיי. וכעת גם האושר הזה צף ונגלה בשיריי:

 

נר ראשון

 

בְּחַג הַחֲנֻכָּה הַזֶּה

עָמְדוּ בָּנַי לְצַד אָבִי

עַל שְׁנֵי כִּסְאוֹת, לְיַד הַשַּׁיִשׁ

בַּמִּטְבָּח, הִבִּיטוּ בּוֹ מַדְלִיק נֵרוֹת

וּמְבָרֵךְ, שְׁנֵיהֶם בְּפִּיגָ’מוֹת,

וַאֲנִי הֵסַרְתִּי אֶת הַצַּלַּחַת הַקְּטַנָּה

מֵעַל צַלַּחַת הַמָּרָק, וְגִלִּיתִי

בִּפְנֵיהֶם אֶת תְּלוּלִית הַסֻּפְגָּנִיּוֹת

וְהַלְּבִיבוֹת שֶׁהֵכַנְתִּי מִבְּעוֹד מוֹעֵד.

 

שַׁרְנוּ כַּמָּה שִׁירִים, שָׂמַחְנוּ,

וְאָז סִמֵּן לִי אָבִי שֶׁאֵלֵךְ,

הִגִּיעַ זְמַנִּי לֵילֵךְ לָעֲבוֹדָה.

 

נָטַלְתִּי אֶת תִּיקִי, וְעָמַדְתִּי בַּפֶּתַח.

בְּנִי מִיכָאֵל קָרָא לִי וְאָמַר:

“אַבָּא, נְשִׁיקָה!”

 

רָכַנְתִּי אֵלָיו שֶׁיְּנַשְּׁקֵנִי

וְאָז בִּקֵּשׁ חִבּוּק, וְחִבַּקְתִּיו.

אַחֲרֵי כֵן בִּקֵּשׁ דָּנִיֵּאל

מִמְּקוֹמוֹ אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן

אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר.

 

אָבִי נֶעֱמַד בַּמִּטְבָּח, שְׁטוּף דֶּמַע.

“רַק בִּשְׁבִיל זֶה כָּל זֶה

הָיָה כְּדַאי,” אָמַר.

 

וַאֲנִי, נֶחְפָּז מִן הַבַּיִת,

אָמַרְתִּי בְּלִבִּי שֶׁאָכֵן,

נֵס גָּדוֹל עָשָׂה לִי ה’

בַּחֲנֻכָּה הַזֶּה, כִּי

הָיִיתִי בּוֹ אָב לְבָנַי.

 

המסע שלי לא הושלם. הורות שלמה עוד לפניי. גם כתיבה רחבה קדימה. אבל אושריי שזכיתי לכתוב מגיל צעיר, ואושריי שאני יכול להתבונן בשירתי ובכתביי ולראות את הדרך הארוכה שעברתי מאז נערותי ועד הנה, ולהראותה גם לזולת. יש בזה לא רק נחמה, אלא גם תקווה גדולה. ואם הצלחתי ליתן לאיזה אדם תקווה, בזה שכרי.

תודה לוואדים בלומין, שהזמין אותי למסע המרגש הזה במרחבי יצירתי-שלי.

 

אילן שיינפלד, תובל, 2019