כאשר חשבתי על הנושא השבועי של קבוצת האבות, שאני חבר בה, 'חוק חזקת הילד הרך,' נזכרתי במסלול שעברתי, בחיפוש אחר אישה ואחר הסדר ההורות הנכון לי, מקודם שיצאתי לתהליך הפונדקאות, בסופו נולדו לי שני בניי, מיכאל ודניאל.
במשך שנה תמימה חיפשתי שותפה כדי להביא עמה ילדים לעולם. הראשונה שבהן הייתה חברה טובה שלי, שהבטיחה לי כי תהיה לאם ילדיי, אך כאשר הושבתי אותה לשיחה רצינית הודתה בפניי, שאינה מסוגלת לראות את עצמה הרה. אחריה פניתי לידידה אחרת, שהייתה הגונה דייה כדי לומר לי, שמצבה בעולם אינו מאפשר לה להיות הורה שווה זכויות בתא משפחתי, ואין היא רוצה ליפול עלי לנטל. אחרי כן פגשתי בזוג נשים, שהציעו כי אביא עם אחת מהן ילד, ובסופו של דבר החליטו לפנות לבנק הזרע. האחרונה שבהן הייתה אישה, שהכירו בינינו, אישה מקסימה ומיוחדת, שלו הייתי סטרייט הייתי שמח לו הייתה אשתי. אבל כששוחחנו והתחלנו לרדת לרזולוציה של העניין, הבנתי ממנה שברור לה כי תגדל את הילדים אצלה, וכי עלי יהיה לתמוך בה בדמי מזונות וגם בדמי שכירות חודשית.
כשאמרה לי את הדברים האלה נצטללו אוזניי. לא די בזה, שאכניס, בלית ברירה, אישה זרה אל תוך חיי, עלי לחלוק איתה את הורותי ולפרנסה, תמורת הזכות לראות את ילדיי שני לילות בשבוע וכל סוף שבוע שני, בדומה להסכם שבין הורים פרודים? הסדר כזה נשמע לי מטורף, לגמרי לא נכון מבחינה רגשית ולכן גם לא עלה כלל על דעתי. רציתי להיות הורה, לא אב במשרה חלקית. גם לא חשבתי שאהיה בכלל מסוגל למין הסדר כזה, לפיו ילדיי לא ישהו אצלי אלא פעמיים בשבוע ואחת לשבועיים בסוף השבוע.
וזו הסיבה בעטייה ויתרתי על האפשרות שלבניי תהיה אימא, ופניתי למסלול הפונדקאות.
מאז עברו שלוש שנים. שנת הריון ולידה, ושנתיים וחודשיים מאז נולדו ואני מגדלם לבדי.
אלה היו השנתיים הקשות והמספקות בחיי. קשות, מסיבות מובנות. אני עושה הכול לבד. מטפל בילדים, מבשל, מנקה, מכבס, מקפל, בורר בגדים לפי עונות השנה, מטפל בסידורים ומנסה גם לכתוב, לערוך ולהתפרנס.
ריבוי המשימות הזה מעמיד אותי במצב תמידי של תסכול. מה פספסתי, מה לא עשיתי בזמן, מה עוד עלי לעשות. הוא גם ממלא אותי בתהיות עד כמה אני באמת נמצא עם בניי, ועד כמה אני נמצא איתם באופן מסגרתי, טורח קשה על שימור המסגרת – בית, סדר יום, בריאות, ארוחות – ועד כמה אני גם מספק להם תוכן נפשי ורגשי. במגע הפיסי שלי איתם, בדברים ובמראות שאני מראה ומסביר להם על העולם מסביבם, בסיפורים שאני מספר להם לפני השינה, בנשיקתם ובלטיפתם בשנתם ובקומם.
אינספור פעמי אמרתי לעצמי, שאני הורה יחיד, טוב, אבל לא מספיק טוב. אבל שזה חייב להספיק. כי יותר ממה שאני נותן להם אני כבר לא יודע איך ומה אני עוד יכול לתת.
בשנתיים ומחצה האלה יצאתי מן הבית רק 6 פעמים בערבים. מחציתן הייתה להצגה שלי, 'מעשה בטבעת,' שליוויתי במפגש אורח או שצפיתי בה אחרי החלפת שחקנים. עוד ערב שירה אחד, ואולי שני ערבים ב'אספרסו בר,' בניסיון להתאוורר קצת. כל שאר הערבים והלילות הייתי בבית.
בשנתיים ומחצה האלה הותרתי את ילדיי עם אבא שלי או עם אילנה שכנתי רק אחת לשבועיים אחר הצהריים, למשך שלוש שעות, כשהייתי צריך להנחות סדנת כתיבה, שיכולה הייתה להתקיים רק בערב. מלבד זאת, את פרנסתי העברתי אך ורק לשעות הבוקר, השעות שבהן הילדים במעון. שלא כאבות אחרים, אינני יכול להרשות לעצמי לראות את ילדיי רק בשעות הלילה המאוחרות. אני ההורה היחיד שלהם, ולכן ברור לי, שעלי להיות איתם מדי אחר הצהריים עד בוקר המחרת. אך כתוצאה מזה הכנסתי ירדה פלאים וגם כתיבתי מתעכבת.
במהלך הזמן הזה אבי, אחיי וגיסותיי הציעו לא פעם, שאתחיל להרגיל את הילדים להישאר אצלם. בתחילה למשך כמה שעות, אחרי כן למשך לילה. משאת נפשו של אבי היא לשחרר אותי ללילה שלם. זה אינו עולה על דעתי מן הטעם הפשוט. אינני מסוגל לראות את עצמי בלי ילדיי ולו כמה שעות, לעתים אפילו בזמן שהם במעון אני כל כך מתגעגע אליהם, שאני מתאפק לא לעלות על המכונית ולנסוע לקחתם ממנו. על אחת כמה וכמה שאינני יכול אפילו לדמיין מצב שבו אשאר לילה בלעדיהם. זה לא עולה כלל על דעתי. הבאתי ילדים לעולם כדי להיות איתם כל רגע מחיי למן לידתם ועד כיליוני. הפשרה היחידה שלי עם זה היא ההכרח להתפרנס, הצורך לחנכם ולהביאם בחברת בני אדם, ובעתיד הלא-רחוק – גם בקרב חבריהם.
מעבר לזה, אני לא מסוגל בכלל להעלות על הדעת מצב שבו לא יהיו איתי, בהשגחתי ובמחיצתי. וגם ודאי לי, שלו אנסה להותירם בבית אבי או אחיי וגיסותיי, ולקחת 'חופש' מהם, זה יהיה הזמן המסויט ביותר בחיי, ולא אוכל לכתוב בו מילה אחת. במלים אחרות, אין סיכוי. אין סיכוי שאוותר על ילדיי, גם ברגעים שבהם היותם עמי מסבה לי אי נוחות או תסכול של יוצר.
כי בדבר אחד אני בטוח: עשיתי את הדבר הכי נכון שיכולתי לעשותו בחיי. הפכתי לאבא ולאימא גם יחד, לשני ילדים מקסימים, האהובים עלי יותר מכל. ואת האהבה הזאת אי אפשר לחלק, לפצל לימות השבוע, או למוד באופן משפטי.
לכן, אינני מקנא בהורים שנפרדים, ועליהם לחלוק ביניהם את המשמורת על ילדיהם. גם אינני מקנא בילדיהם, שצריכים להתרגל למצב, שבו יש להם שני חדרים, אחד בכל בית, ובכל בוקר עליהם לזכור היכן קמו באותו בוקר. לא מכבר שמעתי מאשת חינוך ותיקה על ילדים כאלה, שתמיד בבואם לבית הספר היה חסר להם משהו, פשוט מפני שנותר בבית ההורה האחר.
אני מבין את האילוץ, לחלוק את הילד ואת חייו כדי להיפרד. אינני מבין את החלוקה המגדרית העומדת מאחרי חוק חזקת הגיל הרך. בעבורי, ההורה שראוי כי הילד יהיה בחזקתו צריך להיות זה המטפל בו פיסית ורגשית. כיום, גם האב וגם האם עשויים לתפקיד הזה, ממש כפי שהם עשויים לחיי קריירה משגשגים. ולכן, בעיניי, על בית המשפט לענייני משפחה לבדוק כל מקרה גירושין לגופו, ולהכריע בידי מי מן ההורים להפקיד את הילד למשמורת לא על פי מגדר ההורה, אלא על פי מידת העניין שיש לו בהורותו וכמות הזמן שיש ברשותו לממשה.
הורות, בסופו של דבר, כרוכה בוויתור. הוויתור על הזמן שלך בעבור ילדיך. והוויתור הזה, כיום, בחיים המודרניים, ראוי שייעשה לא מתוך קיבעון מגדרי, אלא מתוך בחירה.
את ההבנה הזאת, על מהות ההורות והקושי שהיא מעוררת, נתתי במתנה לאם בספר הבא שלי. היא ובעלה כבר יעבדו את הקשיים ביניהם, ויחליטו אם להיפרד אם לאו, ומה יהיה על ילדיהם.
אני, בכל אופן, נותר איפה שאני. אבא-אימא יחידני, עם שני ילדיי.
יפה כתבת.