אולי זה וירוס הבטן שמסתובב אצלנו כעת, וגורם לי בחילה, סחרחורת ורצון להקיא. אולי זו הסקפטיות, שלא לומר חשדנות וחרדה, המדריכות אותי, אבל בימים האחרונים, אחרי שוך השמחה על כינון הממשלה ותחילת צעדיה, אני מוצא את עצמי חסר מנוחה. מצד אחד, הקואליציה הספיקה, בתוך ימים ספורים, להעביר הרבה מאד הצעות חוק שהיו תקועות בקנה. מצד שני, הנאשם ועוזריו ממשיכים לעבוד ככנופיית פשע, המפיצה מסרים בדבר אי-הלגיטימיות של הממשלה החדשה. מצד אחד, מוקמת ועדת חקירה לאסון מירון, בראשות נשיאת ביהמ"ש העליון לשעבר, גב' מרים נאור. מצד שני, נשיא המדינה בוחן אפשרות למנות כדוברו את דובר הליכוד, ששימש ככלי להפצת מסרים משולחי רסן של הסתה מפי הנאשם ועוזריו כלפי המוחים נגדו ומערכות שלטון.
הערבוביה הזאת מעוררת בי אי-נוחות. לו הייתה הקואליציה מזדרזת לחוקק חוק הגבלת כהונה, חוק האוסר על נאשם בפלילים לקבל מנדט להרכבת ממשלה, הייתי יכול לבטוח בכך, שהנאשם, ובמידה רבה גם עוזריו, יודרו כראוי מן הזירה הציבורית. משעה שאין הדבר נעשה, והנאשם ממשיך להיאחז בגינוניו, מעורבבים בחנדאלאך פאתטיים על חוף ימה של בת-ים, סרטונים מגוחכים וציוצים איומים של בנו האומלל, אין לדעת איך יתפתח דבר. אמנם, היום הועברה הצעת החוק, המאפשרת את פיצול הליכוד, וזה מעשה חכם, שיזרז, כך ניתן לקוות, את התפרקות הליכוד והיפרדותו מן הנאשם. אבל כול העסק הזה עדיין על כרעי תרנגולת. וזה מטריד ומדאיג.
אולי ככה זה באזור הדמדומים, בין התבססותו של שלטון חדש לבין קריסת קודמו. אבל בשעה שבאוויר מופרחים ספינים כמו נסיגת ארה"ב מהכרתה במעמדה של רמת הגולן, הרי שאנו מצויים עדיין באזור סכנה, במצב שבו מערכות ההסתה, הנדוס התודעה והשיסוי של הנאשם עדיין עובדות. ובמצב כזה לא כדאי לנוח על זרי הדפנה.
ניצחנו. אחרי שנה של מחאה הצלחנו להוציא את הנאשם מבלפור, ועוד תשעה ימים גם נזכה, אי"ה, לראותו עוזב לצמיתות את מעון ראש הממשלה. אבל בניצחון הזה אין די. כאזרחים המאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית, בשוויון, בחירות, בצדק ובערבות הדדית, עבודתנו האזרחית מתחילה, למעשה, רק כעת.
עזיבת הנאשם את מעון ראש הממשלה חייבת להיות מלווה בחקיקה שתמנע ממנו התמודדות בעתיד. היא גם חייבת להיות מלווה בקמפיין ערכי, נחוש ובהיר של החלפת א.נשים במסדרונות השלטון, מקרב נאמניו ועושי דברו של הנאשם, בא.נשים שציונות, יהדות, דמוקרטיה ויושר אישי הם לחם חוקם.
הסיכוי לתיקון, להבראת החברה הישראלית ולחידוש צמיחתה ותקוותה, טמון כול-כולו בא.נשים הטובים.ות שחוללו את מחאת בלפור. אלה הם הכוחות החדשים, הצעירים והבוגרים גם יחד, שיש להזמין אל המנגנון הציבורי ואל שירות הציבור, בכול שדרות השלטון. אלה הם המהפכנים של שנת 2020-21, הא.נשים שאכפת להם מספיק מגורל המדינה והחברה, עד שיצאו מדי שבוע לגשרים, לכיכרות ולבלפור, תחת נגישת המשטרה ובכול מזג אוויר.
לא לחינם קראו המפגינים והמפגינות במשך כול השנה הזאת, 'אתם קלקלתם, אנחנו נתקן' ו'אנחנו התקווה.' עכשיו הזמן להיעזר במנהיגות ובמנהיגות הצעירים והצעירות הנפלאים של המחאה, בלהט הערכי שלהם ובנאמנותם לישראל ולמורשתה, ולתת בידם את האפשרות לחולל את השינוי שעד כה השיגו רק מקצתו – את תיקון החברה בישראל והבראתה.
זו גם הסיבה בשלה אני חושש, שהחלטתם של 'הדגלים השחורים' לעצור את פעילותם באה מוקדם מדי. תנועת 'הדגלים השחורים' היא אחת התופעות המרגשות ביותר של העשור האחרון. היא אפשרה למאות אלפי ישראלים להצטרף למחאה ולבטא את קולם.ן, גם אם לא בבלפור, והיא שהקנתה למחאה חלק ניכר מאופייה המבוזר, הדמוקרטי והישראלי כל-כך. פירוקה בא טרם זמנו. המהפכה רק התחילה, ויש לקוות כי ארגוני מחאה אחרים לא ילכו בעקבותיה, וישַמרוּ את כוחם, כמו גם את מאגרי המפגינים.ות שלהם ואת הקשרים ביניהם.
יש לנו עבודה רבה בפנינו. עברנו רק את שלב ההתחלה.
