החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (74).
היום, כמדי בוקר, התעוררתי בחמש. התקלחתי ויצאתי החוצה, לבוש במעיל, לכתוב דפי בוקר. בינתיים הבנים התעוררו, ובאו כול אחד בתורו לקבל נשיקת בוקר טוב ואת המשקה שלו. מיכאל את השוקו עם הקשית, דניאל את הקפה, קפה חרובים במים וחלב. הוא, אגב, בטוח שזה מעורר אותו.
אחרי כן עליתי על ההליכון לחצי שעה ארובי, כמו בכול בוקר, ואז ירדתי ממנו כדי להכין להם כריכים לבית הספר. למיכאל אחד, לדניאל שלושה, כדי שיספיקו לו עד אחרי חוג המחול במשגב, אליו הוא נוסע בהסעה מבית הספר וחוזר בהסעה מהמרכז הקהילתי הביתה.
מתחנת ההיסעים חציתי את הכביש לחדר הכושר היישובי. עשיתי אימון משקלות, חזה ויד קדמית, ואז שבתי הביתה לארוחת בוקר. אחריה כיבסתי ותליתי שלוש מכונות כביסה וטאטאתי את הבית מכול השערות שמשירים בו כעת הכלבה ושני החתולים.
ואז התיישבתי לסיים את העימוד הראשוני לספר שיריו ופזמוניו של חבר אהוב, שעלי לסיימו כדי לקבל בעבורו הצעת מחיר ממפיקת הדפוס. ובדיוק כאשר התחלתי להכין את סדר השירים של ספרו צלצל הטלפון. על הקו היה צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים העברים. הוא צלצל להודיע לי כי זכיתי בפרס ברנר.
מרוב הלם לא יכולתי לדבר. אפילו שכחתי לשאול אותו מי היו השופטים.ות. השיחה הסתיימה, ואני נותרתי על כיסאי, עם דופק מואץ. ואז צלצל מאיר עוזיאל, נציג אגודת הסופרים בפרס, בירך אותי על זכייתי, וביקש תמונות ליחסי ציבור ואימברגו תקשורתי עד שתצא הודעה לעיתונות מסודרת.
צלצלתי לאבא. ואז לנועה, העורכת שלי. ואז לאילן צלר, סוכני האהוב, וביקשתי מכולם לשמור על שתיקה עד להודעה אחרת.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אז עשיתי את מה שאני יודע לעשות במצבי מתח. המשכתי לעבוד. לגלול קדימה ואחורה את הספר שעבדתי עליו, מאתיים עמודים, ולסדר את סדר השירים שבו.
ואז התקשרו מקול ישראל לתאם ראיון למחר בבוקר, בתוכניתו של גואל פינטו. ואז אחי טל שלח לי קיצור דרך לידיעה שהועלתה ב YNET, ומבול הברכות התחיל.
בשתיים בצהריים מיכאל נכנס הביתה, כדי להשאיר את התיק לפני שהוא הולך למרכזון, אבל אז אמר שהוא עייף, וביקש להישאר בבית. הסכמתי לכך, הכנתי לו ארוחת צהרים קלה וסיפרתי לו על החדשות. אכלתי, והלכתי לישון. כדרכי, העברתי את מכשיר הטלפון למצב 'השתק,' כדי שלא יעירו אותי.
העניין הוא ששכחתי אותו על מצב 'השתק' עד לשעת ערב מאוחרת. כך, אפוא, פספסתי את עשרות השיחות של א.נשים שהתקשרו לברך אותי, אבל לא את ריבוי הברכות המרגשות ברשתות החברתיות.
ככול שנקפו השעות הרגשתי שלחץ הדם שלי עולה מרוב התרגשות, קפה וסיגריות. אז נצמדתי ליומיום. הכנתי למיכאל פסטה עם חורים ורוטב עגבניות (שן שום מרוסקת מטוגנת קלות במחבת, קופסת רסק עגבניות, שתי קופסאות מים, חצי כפית כורכום, חצי כפית פפריקה מתוקה, חצי כפית סוכר), ולדניאל, שחזר מחוג הבייסבול, נרגש ממכת מחץ שנתן בכדור, והעיפה אותו אל מעל לגדרות המגרש – והוא גם הודיע שהוא מבקש להירשם לחוג הזה, ויעמוד בשני חוגים ביום, מחול ומיד אחריו בייסבול – הצעתי לאכול איתי טוסטים וסלט.
סיפרתי לדניאל על הזכייה בפרס. הוא נרגש מאד. אבל אז הרצין.
"אבא, זה שזכית בפרס זה לא אומר שאתה צריך לבזבז את הכסף," הבהיר לי.
חייכתי אליו.
"אל תדאג, ילד," אמרתי לו, מהרהר עד כמה התבגר, וכמה הוא מבקש להראות לי את אחריותו ואת רצינותו.
ועם סיום ארוחת הערב רחצתי את הכלים, ניקיתי את השולחן, נפרדתי מן הבנים ללילה טוב ונכנסתי לחדרי כדי ללמד.
הערב התקיים המפגש העשירים בסדנת המתחילים שלי, זה, שבו אני מדבר על סוגי מספרים, ומציג דוגמאות שונות לתעלולי סופר אחד ויחיד בדורו, יוסף חיים ברנר. באמצעות עמודי הפתיחה של "שנה אחת" ו"רשמי דרך," "הוא סיפר לעצמו" ו"בחורף," "שכול וכישלון" ו"המוצא," אני מדגים בפני תלמידיי ותלמידותיי לא רק את החדשנות המופלאה של ברנר, בזמנו, ולא רק את מאבקו בעיצוב ההוויה הארצישראלית במקום הווית הגולה, אלא גם את התחכום שלו כמספר, את יכולתו לבוא בין הדמויות לבין קוראיו, להציג את יצירתו כשאולה מקונטרסו של אדם טרוף דעת, או מבוססת על מונולוג מרוסק של זר בלילה חורפי בעיר המדמה עצמה לעיר בירה, ולהפיק מזה אירוניה, אשרור של אמינות הסיפור על מנת לחבוט עמה בקורא, ועוד. ואז, עם עמוד הפתיחה של "מכאן ומכאן", אני גם מראה להם כיצד נאבק ברנר בביקורת הספרותית שיצאה נגדו ונגד הנורמות הספרותיות, שאפיינו את הקאנון הספרותי בדורו.
אבל הפעם, לפני שהתחלתי קורא מיצירתו, אמרתי לתלמידותיי, שבפעם הזאת, בערב הזה, אני מרגיש תחושה מיוחדת מאד לקרוא בפניהן מיצירותיו של ברנר, מפני שהבוקר הודיעו לי כי זכיתי בפרס ברנר לספרות עברית, על ספרי "הנזיר היהודי."
והן בירכוני, ואז המשכנו בשיעור, וכשסיימנו אותו הודיתי להן על השיעור, ואמרתי להן, שעד השיעור הרגשתי שהולם לבי עולה ועולה, ובזכות השיעור הזה נרגעתי קצת, וכעת אני יכול לסיים את היום המרגש הזה באופן שליו יותר.
ואני כותב לכםן את הדברים האלה כדי להגיד לכםן תודה שהייתםן אתי היום, תודה על הברכות ועל הפירגון, זה מאד מרגש אותי. אבל בסופו של דבר, מה שמחייה את נפשי הוא אהבת בניי, והאחריות להם ולחיינו, ולהנהגת הבית הזה, וכמובן הכתיבה. אבל הכתיבה אפשרית רק בתוך החיים, לא מחוצה להם. והפרס יעזור לחיים, לחשבון הבנק, וגם קצת לנפש.
אבל מחר בבוקר שוב אקום בחמש, אכתוב דפי בוקר, אעלה על ההליכון לאימון ארובי, אכין לבנים כריכים לבית הספר, אלווה אותם לתחנת ההיסעים, ואז אשוב הביתה, אקפל כביסה, ואתיישב לכתוב.
שיהיה לכולכםן לילה טוב.
