אורחים, הפתעות ותובנות.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (216).

     ככל שהתקדם יולי נהייתי מיוסר. הבטחתי לילדים שניסע לחו"ל, אך ראיתי שההכנסות יורדות והבנתי שזה לא הזמן המתאים לכך. אז תכננתי לנסוע בחגי תשרי, אבל המצב לא השתנה, והחלטתי שנישאר גם בחגי תשרי בבית.

     ההחלטות האלה לוו בחשש. האם הילדים לא ישתגעו משעמום, וישגעו אותי בהתאם, והאם לא יהיו מאד מאוכזבים מזה שחבריהם וחברותיהם מבית הספר נסעו לחו"ל ואנחנו לא, וכדומה. הילדים גם די התנתקו משכבת הגיל שלהם בתובל-פלך כבר בכיתה ד', כשסירבו להמשיך במרכזון (צהרון), והעדיפו לבוא הביתה מדי יום מבית הספר. אבל מכיוון שהתחייבתי בפני עצמי לשמור על מסגרת תקציב ורמת חיים בהתאם ליכולותיי, לא בהתאם לכמיהותיי, עמדתי גם בזה.

     ואז התחילו לקרות הניסים, הדברים המעניינים באמת, כאלה שבאים בתוך שגרת החיים. קודם כל היה ההדסטארט לספר הילדים, שאפשר את תחילת העבודה עליו ואת הבטחון הכלכלי, וגם הסכם על ספר סיפורים מלווה במענק מאקו"ם, שיבטיח את הוצאתו לאור. זה כבר שרטט לי את מסלול העבודה שלי בשנה הקרובה, ביצירתי, יחד עם הרומן הבא, ועוד כמה ספרים שאני עורך בעבור אחרות ואחרים.

     ואז, באספת הורים שהתקיימה בתחילת שנת הלימודים בבית הספר, המחנכת של הבנים, טל, דיברה עם ההורים בקול חנוק מדמעות על היווצרות 'חבורות' בחברת הילדים, וביקשה שנהיה ערים לכול מצב שבו ילד או ילדה נותרים בלי חברים. בהתאם, הורי תובל דיברו ביניהם לעודד חיבור מחודש בין הילדים. בו-בזמן, דניאל ביקש להירשם לאימונים באגודת הכדורגל 'הפועל כרמיאל,' שבה מתאמנים זו השנה השנייה ארבעה ילדים אחרים משכבת הגיל שלהם.

    וראה זה פלא: בשבועות האחרונים שבו ובאו לביתנו הבנים משכבת הגיל של מיכאל ודניאל מתובל-פלך, שעמם לא היו בקשר שנה ויותר (מלבד בבית הספר כמובן). בתחילה רכבו יחד על אופניים בישוב, אחרי כן החלו יוצאים לבילויי לילה, 'סיבוב בישוב', אז יזמו וקיימו מפגש בנים עם שינה אצלנו בבית, וביום כיפור כבר רכבו יחד על אופניהם מתובל לקיבוץ פלך השכן וחזרה. ומאז הם עושים זאת כמעט מדי יום ביומו. הבית נהיה הומה שוב בילדים, ובמקרה זה בחברת בנים.

     בינתיים, גם אני התחלתי לצאת מן הבידוד החברתי, זה שהחל עוד במעבר שלנו מתל אביב לתובל, עם ההינתקות מקבוצות התייחסות שלמות שלי, ומחברים וחברות יקרים, שחסרו לי מאוד כול השנים האלה, והחריף עם הבידוד בשנתיים של מגפת הקורונה. הלכתי והסתגרתי בתוך עצמי, בחדר העבודה שלי, בביתי. זה טוב לקריאה, לעריכה, להוראה וליצירה, זה ממש לא טוב לנשמה וללב.

     אז נסעתי להיפגש עם האיש בקריית מוצקין, והיה לנו מאד כיף. ואז התחלתי לצאת למפגשים עם השכנים, ואחרי כן התחלתי להזמין מחדש חברים וחברות מן המרכז הֵנה, והנה פתאום גם מצאתי את עצמי מנקה ומבשל לחבריי וחברותיי, ומאד נהנה מזה.

     אמנם, זה לא אפשר לי לכתוב, ומי שקורא.ת אותי יודע עד כמה זה חשוב לי. אבל חגים הם חגים, ואין טעם להיאבק בזה. החגים הם זמנים של בילוי עם המשפחה, הילדים והחברים. אז אירחתי פה את לימור מויאל ואוסי גודביר, אחיותיי מקבוצת 'הדמוקרטים', העומדות מאחורי מחאת בלפור, ואת תמי רובינשטיין חברתי, לשעבר עורכת התרבות של 'מעריב', ואת אוהד ובן זוגו, ואת ניצן של גבי עם תור ואביתר בניהם, ואתמול את חברת נעוריי סיגל בן נון, ובלילה גם את רוני סומק וליאורה רעייתו, שהגיעו למפגש סופר בפלך.

     והנה, פתאום הודיעה לי חברת נעורים, בת כיתתי, יונה שליו-קידרון, שהיא מגיעה מארה"ב לביקור מולדת, ותשמח להיפגש עם חברים. מאיה עתיר, בת כיתתנו, הכיתה הספרותית בתיכון רוטברג, כיום תושבת אפיקים, הודיעה שהיא מצטרפת בשמחה למפגש, ופיטר מנדלוביץ', חבר נעוריי הטוב ביותר, הבטיח שיבוא אף הוא למפגש, שהתקיים הבוקר אצלנו, בתובל.

     מכיוון שיונה טבעונית, היה עלי לבשל אוכל טבעוני. כך, לפני שלושה ימים הכנתי מרק עדשים, בטטות וגזר, ואתמול עשיתי מדיטציה מושלמת בגלגול עלי גפן, עלי מנגולד, עלי תות עץ וגם קישואים ודלעת ממולאים באורז עם נענע, פטרוזיליה, כוסברה, פיסות פלפל חריף, ליקר רימונים שלי ועוד כול מיני תבלינים, ברוטב עגבניות עם לימון פרסי וצנוברים, אורז עם שומשום ובצל מטוגן ודאל עדשים עם עגבניות ושני לחמי מחמצת.

     החבר'ה באו וישבנו בחצר שעה ארוכה, מעלים זיכרונות, מתעדכנים איש בסיפור חייה של האחרת, וגם מדברים על ההווה הישראלי. ואז התיישבנו לאכול, ופתאום קלטתי, שכדרכי כול חיי, שכחתי להכין קינוח. ואז נזכרתי בקופסאות של מקפא  טפיוקה ששמרתי מלפני כמה חודשים במקפיא, במנות אישיות, ובמנגו שסיגל הביאה לנו אתמול היישר מן הגינה שלה.

     הוצאתי את מקפא הטפיוקה מן המקפיא, שמתי כול מלבן על צלחת, ועליו שתי כפות של מחית קרם קוקוס קר ומנגו, ונהיה לנו קינוח מצוין בן-רגע.

     עוד כשהחבר'ה דיברו פוליטיקה רחצתי את הכלים, כמו שאימא שלי זכרה לברכה לימדה אותי. אף פעם לא להשאיר כיור מלא כלים, כי אז, אחרי שהאורחים הולכים, כבר אין כוח, והוא נשאר גם אחרי כן. סיגלתי לעצמי את היכולת לשטוף כלים ביסודיות ובמהירות תוך כדי דיבור עם האורחים.

     אחר הצהריים קמתי משנת צהרים טובה, מלא סיפוק. היה כיף גדול לארח את חברי וחברות הילדות שלי כאן. נהדר לבשל כשיש למי לבשל, להראות את הבית וגם ליהנות יחד מן היופי והשקט של תובל.

     עכשיו נותר לי עוד לקפוץ לפסטיבל עכו, לתת חיבוק גדול לדליה שימקו, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, וליהנות עם הבנים ממופעי החוצות, ולארח עוד כמה וכמה א.נשים שהצעתי להם לבקר אותנו. בסופו של דבר, ישראל לא ענקית, ובתוך שעה וחצי אפשר להגיע מן המרכז לתובל, וליהנות אתנו יחד מחידוש קשרים וארוחה טובה.

     כול זה עתיד להידחק לסופי שבוע, ברגע שיסתיימו החגים. לא פחות משמחת האירוח, אני כמה כבר לשוב אל שגרת החיים שלנו כאן. לקום מדי בוקר, לעשות כושר, לעבוד ולכתוב, לבשל צהרים לילדים, ללכת לנוח ואז לקום אל אחר צהרים ואל ערב של סדנאות זום.

     שיהיו לנו אחרי חגים שמחים, שנעבור את הבחירות בשלום, ושתמיד יהיו לנו עוד ועוד ניסים טובים וקטנים בתוך שגרת החיים, אמן.