התנגדות ושמחות אחרות (3).
יצאתי מרמת השרון בשעה 16.00 ושלושת רבעי שעה עמדתי בפקק בשדרות רוקח, כדי להגיע לספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב. התנועה זחלה לאט. 600 מטרים ב-3/4 שעה. השעה הייתה כבר 17.05. ידעתי שבשעה 18.45 אני כבר חייב להיות חזרה להדלקת הנר הראשון של חנוכה בבית אבי, ברמת השרון, שם השארתי את בניי לצפות עם סבא במשחק הגמר של המונדיאל. אבל התעקשתי. לא בכל יום מזדמן לי ביקור בספרייה.
הגעתי לשער מספר 1. החניתי. נכנסתי לאוניברסיטה בחושך, מהצד הפחות מוכר לי, והלכתי לאיבוד, תועה אי שם מאחורי בניין מדעי החיים למוזיאון 'אנו', עד שעצרתי מישהו וביקשתי שיראה לי באיזה כיוון נמצאת הספרייה. הוא חייך, ואמר לי שעלי להתכוון באזימוט של 45 מעלות, ואיחל לי שאחרי כן גם אמצא את דרכי החוצה משם.
הגעתי לספרייה, המקום שביליתי בו הכי רבה זמן כול שנות היותי סטודנט ומרצה, אי שם בשנות השמונים של המאה הקודמת. היא הייתה יפה ומוארת. בחזית הופתעתי לגלות מדרגות ישיבה, שסטודנטים ישבו עליהן וצפו במסך. עליתי במדרגות אל השוער. שאלתי אותו אם אצלו משלמים דמי כניסה חד פעמיים לספרייה. הוא הביט בי תמה, לא מבין על מה אני מדבר.
"אני אורח כאן," אמרתי לו, "ופעם הייתי צריך לשלם על כניסה חד פעמית."
"אתה יכול להיכנס," השיב לי, "רק שאסור לך להוציא ספר מן הספרייה."
"אני גם לא צריך," חייכתי אליו, "באתי רק כדי לצלם מאמר."
"אז הנה, חסכתי לך כסף."
נכנסתי אל חדר ההדרכה הביבליוגרפית. פעם לימדתי את המקצוע הזה. אבל כעת הזמן שלי היה מאוד קצר, ולא רציתי לבזבז אותו בהתמצאות במאגרי המידע במסכי המחשב. ביקשתי עזרה מן הספרן שהיה שם, והוא מיד מצא לי היכן ישנו הגיליון המסוים של כתב העת שחיפשתי, ורשם לי את מספר המדף על פתק. גיליון ה'-ה' של כתב-העת "מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי" תשמ"ד, עמ' 151-195. מדף 296.05 מחק.
"בקומה השנייה, מצד שמאל," הנחה אותי. "ויש מעלית בקצה המסדרון."
עליתי למעלה. את מדפי 296 מצאתי מיד. הרי ביליתי לידם ימים וחודשים ארוכים. אך על המדף הזה היו כמה וכמה כתבי-עת שקרויים "מחקרי ירושלים," ותעיתי קצת ביניהם עד שמצאתי את הגיליון, ובו המאמר שחיפשתי: בוניס ד"מ, "מונחי מאכלים ומנהגי אכילה בס' דמשק אליעזר לר' אליעזר בן שם טוב פאפו – הספרות הרבנית בג'ודזמו כמקור לענייני פולקלור ולשון."
כן. עשיתי את כול הדרך מתובל עד לספריית סוראסקי כדי למצוא מאמר, המפרט את מונחי המאכלים ומנהגי האכילה בתקופה זו, שאני כותב עליה כעת את ספרי הבא.
צילמתי את המאמר וירדתי חזרה למטה לחדר ההדרכה הביבליוגרפית. ביקשתי עזרה במציאת 'ספר תורכיה' בעריכת ירון בן-נאה, וספרים על קהילת המבורג במאה ה-17. הספרן בישר לי שספר תורכיה אינו נמצא באוניברסיטת תל אביב, אך הראה לי איפה כן. הספר נמצא במכללת כנרת, שלימדתי בה, ומנהלת הספרייה שם היא חברה שלי. מחר אבקש ממנה להוציא לי ממנו פרק שאני זקוק לו, על מנהגי הלבוש בתורכיה באותה התקופה.
אל המדפים של המבורג עליתי אחרי כן. (43515)933.5. שוב, בקומה השנייה משמאל. והם היו נמוכים. היה עלי לכרוע ברך על הרצפה בספרייה כדי לבדוק את הספרים במדף. להוותי, רוב הספרים היו בשפה הגרמנית, שאינני קורא ואינני דובר אותה. ואלה באנגלית ובעברית לא היו קשורים למאה ה-17. אבל שם, למרגלות המדף על המבורג, הוצפתי בגעגוע, בערגה אל הספרייה המסוימת הזאת, ובשאלה מה אני בכלל עושה בגליל, במרחק רב כל כך מן הספרייה המסוימת הזאת, מחבריי, מן החיים האינטלקטואליים והחברתיים שלי בעיר הגדולה.
הרי זה בלתי אפשרי בכלל. הרי הדבר שאני הכי צריך לעשות הוא לחזור מיד לגור במרכז, בתל אביב, ברמת אביב, או ברמת השרון, להיות הכי קרוב לספריית סוראסקי שאוכל.
בדרך למכונית, עובר שוב בין השבילים החשוכים והמתעים של האוניברסיטה, אמרתי לעצמי שאני לא מוכרח לחזור למרכז, די בכך שאבוא ליום-יומיים ואשב שעות בספרייה, ואחפש לי כול מיני חומרים לספר שאני כותב ולספרים הבאים. וחוץ מזה, הרי אני מכיר אישית את מנהלת הספרייה, נעמה שפלוביץ', והיא כבר עזרה לי לא אחת באיתור חומרים.
אבל מה אומר ומה אגיד לכם, אין כמו ביקור בספריית סוראסקי, הספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב, זו שביליתי בה כל כך הרבה זמן חיים, שאני מכיר את מדפי היהדות שלה ככף ידי, ונהנה לשוטט בין המדפים, להתבונן בספרים, לפתוח גיליונות של כתבי-עת ישנים על יהדות. אני שואב מזה עונג ארוטי ממש. שכה אחיה.
יום אחד, והוא לא רחוק, אכריז על סיור תחקיר, בתשלום, בספריית סוראסקי, לא.נשים כותבים. אאסוף כול מי שכותב.ת ונזקק.ה אי פעם לתחקיר על נושא מסוים, ולא ידע.ה איך ומאיפה להתחיל. אקח אתכםן לספרייה האהובה הזאת, נתחיל בחדר הביביליוגרפיה, כל אחד ואחת יבחרו את הנושאים החשובים לכתיבתם, ואז נצא לצוד פריטים.
הספרייה המסוימת הזאת אינה המקום היחיד לתחקיר, ישנם גם יד בן צבי והארכיון הציוני והספרייה הלאומית בירושלים, ומכון 'גנזים' של אגודת הסופרים ומאגר כתבי העת בספריית 'בית אריאלה,' אבל היא בהחלט הלב הפועם של כל תחקיר ראוי לשמו.
ותחקיר צריך לעשות. כי שכותבים צריך לדעת איך התלבשו יהודים בתורכיה של המאה ה-17, מה אכלו, איך בישלו ואיך קראו למזונותיהם, כמו גם איך התפללו ומה היו סדרי התפילה וסדרי היומיום, ומה היו שמות המקצועות שעסקו בהם, ועוד ועוד. ככה זה עם כתיבה. ולכן כול רומן היסטורי שאני כותב הוא סוג של עבודת דוקטורט, מבחינת היקף החומרים שאני קורא במהלך הכתיבה, ואחרי כן גם מקליד אותם למחשב כדי להחיות אותם בזיכרון המיידי שלי, וגם מסדר אותם על כרטיסיות לפי נושאים וכותרות משנה וסדר הכתיבה.
וזה מה שהכי עושה לי טוב בעולם. והייתי רוצה תמיד לעסוק בזה. כמובן, חוץ מלהיות עם הבנים שלי, ולאפות, ולבשל ולטפל בגן הירק בבית, בתובל.
שבתי אל בית אבי. הדלקנו נר ראשון, שרנו קצת, אכלנו, דיברנו. ואז המצב הפוליטי עלה על שולחן החג. גיסתי חגית שאלה מה שלומי. ואמרתי לה שככה ככה. והיא השיבה שכן, שאנחנו בתקופה שנדמה שהכול בה 'עומד.' ואני השבתי לה, שתוצאות הבחירות הכניסו את כולנו להלם, לייאוש ולאי ודאות, ואחי טל אמר שהוא כבר מעבר להלם. ואז שכחתי מהמאה השבע עשרה, ומן העונג העמוק שחשתי בספריית האוניברסיטה, ואפילו מן השמחה הבוקר, כשירדתי עם הבנים מהגליל לחוף הצוק, חוף נעוריי ברמת השרון, והם שיחקו בחול החם כדורגל עם ילד שפגשו שם, ושיחקו בחול, ואני ישבתי לי בשמש על כיסא ים וקראתי שני פרקים בספר שמרתק ומטלטל את עולמי כרגע, ומדי פעם הגנבתי מבטים לגבר המסוקס, כולו שרירים וקוביות, בלי גרם אחד של שומן, שהתעמל מולי בעודו מרכיב על צווארו ועל גוו את בתו הקטנה, בת שנה-שנתיים לכול היותר.
הקשר בינו לבין בתו הקטנה היה כול כך מלבב, ומרגש, עד שהייתי בטוח שהוא אב יחידני גאה כמוני. אבל התביישתי להתחיל אתו. ואז הגיעו לשם איש ואישה ובתם, והחליפו אתו כמה מלים לפני שהלך מבלי שאחליף אתו מלה. ואחרי שהלך ניגשתי אליהם, ושאלתי אותם בביישנות גמורה האם הגבר ההוא עם הילדה הקטנה הוא אב יחידני, והם צחקו ואמרו שלא, שהוא חלק ממשפחה, ויש להם שלושה ילדים, ושהיחס המיוחד שלו לבתו זה כי כזה הוא האב הישראלי החדש.
ואני הבטתי באשה ובגבר הזה, שגם הוא היה מחוטב וסקסי להפליא, ואמרתי לעצמי שאני באמת משכבת גיל אחרת לגמרי, וכמה חבל שהגבר ההוא לא היה אב יחידני גאה כמוני, כי בשמחה הייתי הופך אותו לבעלי.
ואז סירבתי לכל הצעות המפגש שקיבלתי בגריינדר, מן הבחור מרמת השרון, שמת להיפגש אתי כבר שנתיים, ומעוד כמה. הודעתי לכולם שבאתי לאזור רק להדלקת נרות ותכף אני חוזר עם בניי לגליל.
וזה גם מה שעשיתי.
ועכשיו אני פה. בחדר העבודה שלי, בביתי, בתובל. יושב ומחייך כמו אידיוט מול המסך.
אם עוד נועד לי גבר מסוקס, הוא כנראה יגיע עד לביתי בגליל. ואם אתגעגע שוב לספריית סוראסקי, כנראה שאעשה לי ימי גיחה אליה. כי בשבילי לבקר בספרייה הזאת זה כמו סקס. צריך וראוי לעשות את זה מדי כמה זמן.
חג חנוכה שמח לכולםן.
