לגעת בלב, לגעת בכאב.

יומן מלחמה (25)

     הבוקר חוויתי את אחת החוויות החזקות בחיי. ונקרע לי הלב.

     טל, המחנכת של בניי, הזמינה אותי לכיתתם, כיתת 'תאנה,' בשכבת ו' של בית הספר, כדי לקרוא בפניהם את הספר שכתבתי אחרי השבת השחורה, לבקשת משפחות העוטף, ושמו "כְּשֶׁכּוֹכָבִים נוֹפְלִים."

     קראתיו בפניהם, וככול שהתקדמתי בקריאה חשתי שלבי נשבר בי, שאני על סף התפרצות בבכי. שעצם הקריאה שלו בפני הילדים משמעה שאני מביא אותם, ואותי איתם, להתמודד עם אי הוודאות, הייאוש והכאב שהאירוע הנורא הזה, והמלחמה שפרצה בעקבותיו, חוללו בלב כולנו. ומה שקרע את לבי הוא לא רק הדבר עצמו, אלא זה שבעצם קריאת הספר בפני הילדים אני בעצם מזמין אותם לגעת בכאבם, ולהיווכח בכאבי.

     את השיחה שהתפתחה אחר כך פתחתי בשאלה אחת: איך אתם מרגישים ומרגישות עם הספר הזה? כולם מיד ענו שהוא מדבר על השבת השחורה, על המלחמה, על הנופלים ועל החטופים, ושהתרגשו ממנו. ואז שאלתי אותם עוד שאלה: מה, לדעתכם/ן, הייתה המשאלה של כוכבה?

     קשת התשובות הייתה מגוונת ומפתיעה. היו שציינו כי ביקשה שחבריה שנפלו ישובו אליה, או שהכול יחזור להיות כמו שהיה מקודם לסערת הכוכבים; היו שדיברו על רצונה לראות את האור, את השמש, במקום את החושך ואת החור השחור שהותירו אחריהם חבריה הכוכבים בהיעדרם; והיו שאמרו, שביקשה לשמוע את מוסיקת הרקיעים, כפי שרמזתי על כך בספרי.

     כול ילד הכיל את עצמו בטקסט, וזה היה מרגש ופוקח עיניים בעבורי, ככותב. תמיד אמרתי, שספר זקוק לאדם שיקרא בו, ויצוק בו מעולמו. ולמעשה, רק כאשר ספר פוגש את עיניו ואת תודעתו של הזולת הוא גם מתקיים ומקיים את ייעודו. זו הייתה הזדמנות להיווכח בכך במו-עיניי.

     אך נפלא ומטלטל עוד יותר היה אחר כך, כשביקשתי מכול ילד וילדה לכתוב או לצייר בפרוטרוט משאלת לב שלהם ב"מחברת מסע," המחברת שטל המחנכת, בחוכמתה, פתחה איתה את השנה. לכול ילד חילקה מחברת כזאת, בעטיפה אחידה, עטיפת קרטון קשיח מעוטרת בעדינות, ובה כול ילדה וילד כותבים, ועוד יכתבו, במהלך השנה, שנת לימודיהם האחרונה בבית הספר היסודי, לפני המעבר לחטיבת הביניים, את מחשבותיהם ורגשותיהם, משאלות ליבם וחזונם לעתיד.

     הקדמתי ואמרתי להם, שהם לא יהיו חייבים לחלוק זאת עם שאר הילדים בכיתה. משאלת לב היא משהו פרטי, ורק מי שירצה לחלוק יעשה זאת.

     היו ילדים ששאלו איזו כותרת לתת לתרגיל, כי היו זקוקים למִסגוּר מסוים. אמרתי להם, שהכותרת היא "המשאלה שלי." היו ילדות ששאלו, האם אפשר לכתוב במחברת יותר ממשאלה אחת. אמרתי להן שוודאי שכן.

     הם ישבו וכתבו ברצינות רבה. ואחרי כן, מעטים ביניהם גם קראו. זה היה מרגש. היו שביקשו את שובם של החטופים, אחרים ביקשו את סיום המלחמה ושיבה לתחביביהם האהובים והיו שני בנים שהתחברו לתרגיל באופן מיוחד. אחד מהם ביקש לראות שוב את כלבתו, שמתה לפני שנה, והמחנכת שיקפה לו שהספר חיבר אותו לכאבו האישי, ושיבחה אותו על כך שהכיל את כאבו בתרגיל. ילד שני סיפר שהוריו כול הזמן בעבודה, ואין להם זמן אליו, וביקש שיהיו אתו קצת יותר. ואז דָמע עד כדי כך, שהמחנכת שלחה אותו לשטוף פנים, ועם שובו מן הברז ישב וראשו שעון על ידיו, על השולחן, וקרע את לבי. בקושי התאפקתי מלגשת אליו לחבקו. הרגשתי שזו תהיה פלישה לפרטיותו, ולכן נמנעתי מכך. קשה לראות ילד כואב ולהביע אליו אמפטיה מבלי לחבקו.

     דניאל, בני, ריגש אותי מאוד כאשר שאלה המחנכת מהו לדעתם תפקידה של האמנות, ועד כמה היא מסייעת לנו לסדר דברים בִּפְנים. דניאל הצביע ואמר, שהאמנות היא המשך של הגוף שלו, כן, ממש כך אמר, ושהוא מתבטא בצורות שונות של אמנות – בציור, ביצירה, בכתיבה. שאבא שלו, אני, שישבתי מולו, יודע שאני תמיד יכול לבקש ממנו ליצור דברים שאנו זקוקים להם בבית, ושיש לו חופש יצירה ושהוא תמיד יכול ליצור משהו כשהוא זקוק לזה או משתעמם.

     ממש התאפקתי לא לקום ולחבק ולנשק אותו באמצע המפגש, כדי שלא אביך אותו וגם לא אביע רגשות הוריים מול שאר ילדי הכיתה, שהוריהם אינם שם, כדי לחבק אותם כמוני את בניי.

     עשיתי זאת בסיום המפגש, אתו וגם עם מיכאל אחיו, שישב וכתב משאלה שלו במחברת, אך לא חלק אותה עם הנוכחים, אף לא איתי, רק שאל אותי אך כותבים 'יאהב', והותיר אותי משום כך סקרן בנוגע למשאלתו. אשאל אותו מהי כאשר יחזור הביתה. אם ירצה ישתף אותי בה, ואם לא אז לא. זו זכותו.

     טל, המורה, ליוותה אותי אל השער. הודיתי לה מעומק לבי. אמרתי לה, שזו הפעם הראשונה מאז השבת השחורה שאני מרגיש במגע עם הכאב שלי, שעצם קריאת הספר בפני הכיתה אפשרה לי לגעת גם בכאבי. והיא השיבה לי שככה זה, כשאדם קורא את מה שכתב בפני אחרים. ואז הציעה שכעת, משקראתי בפני הכיתה את ספרי, אבוא גם לכיתה האחרת ולעוד כיתות בבית הספר ואעשה כן.

     הסכמתי לזה מיד.

     הבוקר, כשהתעוררתי, כתבתי לי בדפי הבוקר שעלי להפריד בין פחד המוות שלי לבין המציאות. שבמציאות מצבי הבריאותי מאוזן, וכנראה שאחיה עוד הרבה שנים ואזכה לעוד הרבה חוויות משמחות. לא ידעתי, שחוויה כזו תהיה מזומנת לי מקץ שעה אחת בלבד, במחיצת בניי וחבריהם וחברותיהם, בבית הספר שבו הם לומדים.

     אם אתם באזור הצפון, ותרצו שאבוא גם אליכם לקרוא את הספר ולשוחח עליו ודרכו על המלחמה עם הילדים, צרו עמי קשר בהודעה פרטית. מראש אומר, שאשמח לקבל על כך תשלום כלשהו, משום שפרנסתי התמעטה מאד, בעת הזאת, כפרנסתם של רבים.

     את הספר ניתן להוריד חינם כקובץ פי.די.אף, כאן –  https://restart-israel.co.il/falling-star/

     שהחטופים יחזרו, שלא יפלו לנו עוד חיילים, ושנדע רק ימים טובים, אמן.