יומן מלחמה (31).
1.
בתוך הזוועה הזאת, מאז הפוגרום, דרך מאבק ההשבה של החטופים, קריסת מערכות השלטון והמשך ההסתה הפנימית, אני מוצא את עצמי מופתע מן האיפוק וקור-הרוח שבהם אני מקבל את המציאות.
בספרות המקצועית קוראים לזה כניעה מול הנסיבות. בדרך כלל זה מתרחש בסוף המערכה השנייה בכול סיפור טוב. אחרי שהפרוטגוניסט נאבק באנטגוניסט ללא הרף, ונכשל, הוא מגיע לרגע של כניעה. אין זו כניעה שמשמעה הרמת ידיים, אלא כניעה שמשמעה הבנת המציאות, קבלתה, הכלתה ושינוי הרצון, או מה שאנו מייחסים לו, ובהתאם גם את אסטרטגיות ההגעה אליו.
זה מה שכנראה קרה לי מאז ה-7.10.
היו לזה הרבה שלבים. שלב החרדה והאימה, שבו ארגנתי את הבית להתבצרות או להתפנות, שלב ההבנה שמדובר בשבר לאומי עמוק ובמלחמה ארוכה, שלב ההיחלצות למען הזולת בכתיבה ובדרכים אחרות, כמו בישול לחיילים ועוד, ושלב הבנייה של שיגרה מחודשת, שגרת מלחמה.
בתוך כך הבנתי כמה דברים. הדבר הכי משמעותי שהפוגרום ב-7.10 חולל הוא, שכעת כול יהודי וישראלי, כמדומני, כבר מבין, שאין ולא יהיה לנו מקום אחר. האנטישמיות גואה, השמאל הגלובלי גילה את מערומיו, כמו גם ארגוני הנשים הבינלאומיים, ורוב מדינות העולם הפכו ללא בטוחות בעבור יהודים וישראלים גם יחד. מתוך כך, מתוך זה שאין לנו מקום אחר אלא כאן, מתחוללת ההתנדבות המופלאה של החברה האזרחית, למלא את הפערים שהמדינה כשלה בהם. מתוך אותה הכרה גם תתחולל המחאה החריפה ביותר שידעה ישראל מעודה. זה כבר מתחיל, ויתגבר עד מאד.
למחאה אין חוקים. אין לדעת מה יפעיל אותה. דבר אחד ודאי. חסר כאן רק האירוע המחולל, המרעום שיקפיץ את כולנו לרחובות, למרות המלחמה ודווקא בתוכה. וזה יקרה בוודאות. השאלה היא מה יפוצץ את הכול. ואז הממשלה הזאת, והעומד בראשה, יישטפו החוצה כמו אשפת ביבים מצחינה, ונוכל להתחיל לבנות את הכול מחדש.
בינתיים, אני משתדל לשמור על שגרה. זו אינה שגרת החיים הרגילה, מפני שאי אפשר לקיים שגרה כבעבר, בשעה שהראש טרוד בגורל החטופים, והנשמה מיטלטלת מכול סיפור של חלל צה"ל או של רצוח/ה.
2.
אמש, עוד לפני הפרסום הרשמי, נודע לי על נפילתו של גל אייזנקוט, בנו של גדי אייזנקוט, ונשבר לי הלב. מאז אני מרגיש כאילו טון של עופרת נוצק לי בראש ובלב.
נפילת גל אייזנקוט היא מחיר איום ונורא, כמו נפילתו של כול חייל. כול אחד מהם הוא עולם ומלואו, כול אחד מהם פער חור שחור של אבדן במשפחתו, בקהילתו ובעמו. אבל יש בה גם מעבר לזה. אביו של גל יושב עם נתניהו בקבינט המלחמה. הם מקבלים יחד את ההחלטות בנוגע למלחמה. נתניהו הוא האחראי לאסון הזה ולמלחמה שפרצה בעקבותיו. גנץ ואייזנקוט נכנסו לממשלה ולקבינט רק כדי לשמור על עם ישראל מפניו. כעת יהיה עליהם גם לאלצו לסיים את המלחמה, ולא למשוך אותה שנה וחצי, כפי שהוא רוצה, לצרכיו.
חילוקי הדעות בין חברי הקבינט וראשי הצבא באשר למשך הזמן הראוי להמשיך בו בלחימה מעידים כאלף עדים לאיזו תהום נפלנו, ולאן גרר אותנו נתניהו, הנוכל הנפשע. עכשיו אחד מטובי האנשים שצמחו כאן, אייזנקוט, משלם על כך את המחיר הנורא מכול, נפילת בנו, בעוד בנו של נתניהו דואג לעצמו לדרכון דיפלומטי בניגוד לחוק.
זה מחריד. זה גם ממחיש את גודל הסכנה הנשקפת לנו מצידו, ואת ההכרח לקום עליו ולסלקו מן השלטון. דווקא מתוך השבר האישי שלו, אני מצפה מגדי אייזנקוט וחברו בני גנץ, שיקומו בהקדם, יודיעו שנתניהו מסוכן לישראל, שאינו כשיר לתפקידו, ויקראו מתוך הממשלה להליכה לבחירות.
רע ומר לי כעת. רע מאד. כשעלינו אמש מכרמיאל במעלה ההר למעלה, בניי ואני, במכונית, לא יכולתי שלא לחרוד מן הרגע שבו יבואו הנה, חלילה, אנשי קצין העיר, כדי להודיע לי שאחד מהם או שניהם נפלו בקרב במלחמה עתידי. הם רק בני אחד עשרה, אבל להיות הורה ישראלי, משמעותו לשאת בתוכי גם את האימה הזאת. סרט אימה פנימי, הממחיש עד מה נורא המחיר שעלינו לשלם על היותנו יהודים וישראלים.
חשבתי למה נולדתי יהודי, מה זה הטיל עליי, ואיך אני מעביר זאת לבניי וכך הלאה, בשרשרת הדורות. חשבתי גם על מי שניסו להימלט מן הגורל הזה בהמרת דתם, איך סבלו מרדיפות, מחשד ומעוינות, וצאצאיהם, רבים מהם, חיפשו אחרי כן דרך לשוב אל יהדותם.
להיות יהודי זה גורל רע ומר. אנחנו באמת עם אחֵר, עם סגולה, עם שדתו הייתה ועודנה מתקדמת מן הדתות האחרות. עם שתרבותו עתיקת יומין וההיסטוריה שלו מפוארת, אם כי עקובה מדם. דמנו שלנו ודם אחרים. ההשתייכות לעם הזה היא קשה, מטלטלת, ולא אחת מעוררת רצון להימלט ממנה. אבל אין בִּלתהּ ואי אפשר להימלט ממנה. היא תקפה ונצחית.
גם המנודים והמוקעים מעם ישראל, גם המורדים בו והחיים בשוליו או מחוצה לו, תמיד יישארו קשורים ברוחם, בנפשם ובתורתם בעם ישראל. גם מפירי הגבולות, המורדים והכופרים בדת ישראל עודם חלק ממנה, מעצם מרידתם, מעצם החשיבות שהם מקנים למקומה בחייהם כמשהו למרוד בו ולכונן מולו את זהותם. הגורל היהודי אינו דבר שראוי או ניתן להימלט מפניו, ולכן מוטב לשאתו בגאון, במודעות שלמה ומתוך השלמה, הכנעה ואהבה.
3.
קמתי הבוקר אפוף לגמרי. זה לא טוב לי, לקום ככה. זה משבש אותי לחלוטין. אבל גם הכאב הבלתי נסבל שאני מרגיש קשה לי, ואתמול פשוט לא יכולתי להמשיך לשאת את זה, אז לקחתי חצי כדור הרגעה.
זו לא צורה לעבור ככה את החיים, עם משככי כאבים. אבל אין לנו דרך אחרת. אם הייתי גר עכשיו עם ילדיי בעיירה שכוחת-אל בצפון איטליה, גם לשם היו בסוף מגיעים פלסטינים או אנטישמים, והיינו בלי הגנה, והיו רוצחים בנו בלי רחמים.
תעמולת השנאה והשטנה כלפי יהודים היא מזעזעת, מטורפת. שמעתי אתמול, בנאומה של סטודנטית יהודייה מבריקה מ MIT, איך מתייחסים אלינו בארצות הברית. זה בלתי ניתן לאיחוי או לתיקון. שבעים וחמש שנים בלבד אחרי השואה אנשים מרשים לעצמם להתבטא כלפי יהודים בצורה פשוט מזעזעת, ואין איש שיעצור את זה.
המשמעות איומה, קשה מנשוא. ויהיה עלינו לחיות איתה בלית ברירה. עם ההבנה הנוראה שבאמת אין לנו מקום אחר ואין לנו ארץ אחרת. ולכן אנחנו פשוט חייבים להסתדר בינינו, להסתדר עם מה שיש לנו, וכול מי שמאיים על זה הוא פושע. הבעיה היא שתעמולת הכזבים והרשע הזאת תופסת גם פה, אי אפשר להימלט ממנה, וגם פה היא איומה ונוראה.
זה מקנה לי ולרבים כמוני תחושה עמוקה של חוסר מוצא. והדרך היחידה להילחם בה היא פוליטית, והיא עכשיו. אנחנו חייבים להסתדר בינינו. זה הכרח הקיום היהודי. מול הגויים האנטישמים אנחנו פשוט חייבים למצוא דרך לחיות כאן יחד, ולשמור על הארץ ועל המדינה.
זה חייב להיות הדבר המהותי שנקדם מעתה ואילך. הידברות דרך קושי, דרך הכרה משותפת, שאי אפשר לנו לשרוד אחרת, שהקנאות המשיחית מטורפת, ושהכי חשוב בשבילנו כעת זה למצוא את הדרך לחדש את הברית הלאומית בינינו, אחרת פשוט לא נשרוד.
לא קל לי לכתוב את הדברים האלה. קשה לי מאוד. אני כותב בקושי. אבל כמה שקשה לי, ולנו, זה זמני, זה ייגמר, זה יעבור. החיים מנצחים את הכול, והאמונה בחיים, וגם באל, למי שמאמין בו, וגם, ובעיקר, בתוחלת העם הזה ובגאולתו.
4.
בהתאם, הבוקר התפקדתי מחדש למפלגת העבודה. בעיניי זה מהלך מתבקש, אחרי שמרב מיכאלי קיבלה על עצמה סוף סוף את האחריות, הודיעה כי תפרוש מן החיים הפוליטיים וקידמה את המפלגה לפריימריז. בעשותה כן עשתה חסד לא רק עם המפלגה, אלא עם המדינה. הצעד שלה מחולל את הדינמיקה הפוליטית ההכרחית לשם קיום בחירות והחלפת הממשלה והעומד בראשה.
במשך שנים ארוכות הצבעתי למרצ. התפקדתי בזמנו לעבודה כששלי יחימוביץ' הציבה עצמה להתמודדות בה, לפי בקשתה. אחרי כן הייתי בין השוגים שבחרו באבי גבאי לראשות המפלגה, ומאז בחרתי בכחול לבן ואחרי כן ביש עתיד. בו-בזמן, ב-2018 ניסיתי להקים את 'קהילה', המפלגה הגאה, ניסיון שנתקל בסירוב מצד רבים ורבות מן הקהילה, בעיקר אנשי מרצ, ואז, ב-2021, במהלך מחאת בלפור, הייתי ממייסדי המפלגה 'דמוקרטית' יחד עם פרופ' אודי שפירא, אחד ממועמדיה ברשימה לכנסת וגם ראש פורום תרבות בה.
התפטרתי מרשימת המועמדים של 'דמוקרטית' לכנסת, כאשר ההנהגה שנבחרה להנהיגה הודיעה, כי תפעל לניתוק חוקת המפלגה מהצהרת העצמאות של ישראל. צעד זה נראה לי אז, ועודנו נראה לי, כפגיעה במהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, וגם כמנוגד להצהרת האמונים של חברי הכנסת. טרחתי אז לנסוע לירושלים, להתייצב בפני יו"ר ועדת הבחירות דאז, כבוד השופט עוזי פוגלמן, ולהסיר את שמי מן הרשימה.
ההפיכה המשטרית וההתנגדות העצומה שהתעוררה בעקבותיה חיזקו את דעתי, שאין לנתק בין השלטון לבין הצהרת העצמאות של ישראל וערכיה. הפוגרום ביישובי העוטף, והמלחמה שמתחוללת בעקבותיו, חיזקו אצלי עוד דבר. ההכרה שאין ולא תהיה לנו ארץ אחרת, שאין לנו ברירה אלא להילחם על קיומה עם אויבינו מחוץ, ועל טבעה כמדינה יהודית ודמוקרטית עם אויבינו מפנים. או, כמו שאמרתי לאחד מחבריי, פעיל מרכזי במחאה, אין לנו ברירה אלא לנקוט בדרך רבין, להיות נץ בטחוני ויונה של שלום, כפי שהיו הדברים קרויים פעם במפלגת העבודה.
עם הדברים האלה קראתי הבוקר את הריאיון המצוין, החכם והמעמיק של הילו גלזר עם יאיר גולן במוסף 'הארץ.' מצאתי את עצמי מסכים אתו כמעט בכול מילה. אני מקווה שגלעד קריב יתמודד על ראשות העבודה, שיאיר גולן והוא ירכיבו יחד את הגוש מחדש, עם מרצ והעבודה כשתי סיעות עצמאיות בו, וקורא כעת לכול אנשי ונשות המחאה – הצטרפו לעבודה ולמרצ, כדי שבשתי הסיעות תהיה נוכחות בולטת של ראשי וראשות ארגוני המחאה.
בתוך כך, חשוב מאוד שיהיה ייצוג שווה לנשים ולגברים, וייצוג של 20% לנציגים ונציגות מן החברה הערבית בישראל, בכול קונסטלציה פוליטית שתתרקם בין מרצ, העבודה ואנשי ונשות המחאה. כדי להבטיח זאת, על כולנו לא להסתפק בשירות מילואים פעיל, בהתנדבות פעילה בארגוני החברה האזרחית ו/או בכתיבת מאמרי דעה ופוסטים, שרשורים וציוצים. כולנו חייבים להיענות להתנעת המערכת הפוליטית, שיצרה מרב מיכאלי בצעד הראוי שנקטה בו, להתפקד למפלגות ולהירתם מיד לעשייה פוליטית, שתביא להדחתו של נתניהו מתפקידו, להחלפתה של ממשלת הדמים, ולהסטת ישראל מן הנפילה החופשית שלה לתהום – לנתיב של הישרדות וצמיחה.
