התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה. היום אני כבר בן חמישים ושתיים, ובכל זאת, בכל פעם תהליך היצירה מפתיע ומרגש אותי מחדש. זאת, מפני שיש לו את דרכיו להערים ולהפתיע, להקשות ולהרפות, וכל סיפור או ספר יש להם את דרכם להבקיע מבעד לרבדי התודעה אל ההכרה, ואל הדמיון, ומהם אל הדף.
חבריי הקרובים ביותר יודעים שמזה שנה אני עוסק בתחקיר בנושא מקיף כלשהו. זמן קצר לפני נסיעתי להודו מיהרתי למקום אחר בתבל, שידעתי כי עלי להיות בו, וחששתי שאחרי לידתם לא אוכל לעשות כן, ועוד לפני כן, למעשה כבר מיולי 2011, אני יושב וקורא ומסכם חומרי תחקיר, גם כותב חומרי רקע, ליין אפ, תיאורי דמויות.
אבל שום דבר לא יצא.
ולכן מבחינתי לא כתבתי דבר השנה הזאת.
כן, כמובן, הייתי עסוק בתהליך ההיריון והלידה, בקבלה ובהסתגלות למיכאל ולדניאל, וכתבתי גם את פרקיו של הבלוג הזה, שעוד לא הורדתי למעבד תמלילים, אבל יש לי הרושם שכבר תפח לכדי ספר. אבל זוהי כתיבה אחרת, כתיבה מהירה, מיידית, כמעט נחפזת, חשופה אבל מלאת עורמה, מתחמקת. והיא אינה הכתיבה העמוקה והמהותית שלי.
הכתיבה האמתית שלי נעשית רק על גבי מכונת כתיבה. לכן אני מקפיד שתהיינה לי שתי מכונות כתיבה משומנות ומוכנות בו-זמנית, לכל רגע שבו יתפרץ ממני ספר חדש. ואחת משתי המכונות האלה נוסעת איתי לכל מקום בתבל, וגם להודו הגיעה, וחזרה ממנה חבולה וחבוטה, ואיציק ברנר, טכנאי מכונות הכתיבה, שמלווה אותי מגיל עשרים ואחת, כבר שלושים שנה, היה צריך להחליף חלק מגוף המתכת שלה, כדי שתשוב לתפקד.
אם כן, שנה שלמה הייתי עסוק וטרוד בדברים אחרים. קראתי המון חומר, ניסיתי לכתוב, אבל לא יצא ממני דבר בעל ערך, שיכולתי לומר כי הוא כבר ממש פתחו של רומאן.
ואינני מדבר כמובן על הרומאן החדש, שיראה אור בעוד חודש, אלא על זה שאחריו.
והנה, שלשום, בראשון באוגוסט, ישבתי עם עצמי ואמרתי לי, שבסביבות החמישה עשר באוקטובר אני כבר מתחיל שנת הוראה חדשה ב"אסכולות," ובמהלך ההוראה, אני מלמד חמישה ימים בשבוע, לעתים פעמיים ביום. וכעת, עם שני בניי, והמון כיתות חדשות, לא יהיה לי זמן לכתוב את הספר הבא. וכי על כן, חשבתי ביני לביני, עלי להספיק לכתבו כעת, מהראשון באוגוסט עד החמישה עשר באוקטובר. לפחות להספיק להפיק גרסה ראשונית אחת, שאחרי כן ניתן יהיה לעבוד איתה ועליה.
והרי התחייבתי בפני הוצאת כינרת זמורה ביתן לכתוב את הספר הזה כבר לפני שנה.
הסימן הראשון לכך שזה מתרחש חל, כאשר הוזמנתי לאותו משרד, לחטט בספרים ישנים. הספרים שמצאתי, מן הספרים הנדירים ביותר ביהדות, כבר הבהירו לי שאני במקום ובזמן הנכון. שהם ישמשו אותי לכתיבת ספרי הבא, שאחת הדמויות המרכזיות בו היא רב. אבל רב מיוחד. ואני אינני רב, ועד כמה שעולמה של היהדות הוא עולמי, חסרה לי בו ידיעה רבה.
אז שלשום ואתמול עוד ישבתי עם הספרים האלה, קראתי בהם ודליתי מתוכם והתחלתי כותב סצנות של הדמויות שלי עם חומרים מתוכם. אבל הבוקר, הבוקר שהתעוררתי בו בחמש כדי להאכיל את דניאל, ובשש וחצי כבר האכלתי את מיכאל, בבוקר הזה, בין שתי האכלות, קפצה הדמות שלי מתוכי החוצה, והפתיעה אותי כל כך.
פתאום היא גילתה לי איך היא נראית, כיצד הגיב אביה כשנולדה, וכיצד ענתה לו אימה. פתאום גם הבנתי מה מניע אותה, מה סיבך את חייה ומה יעמוד לזכותה ברבות הימים, שעה שתידרש לכל כוחותיה למול סכנה. פתאום אפילו נזכרתי בחלום שחלמה, יחד איתי, הלילה, ויכולתי אפילו לראות את פני הגבר שעליו חלמה, ולהבין עד היכן מגעת השפעתו עליה.
וכל זה, בכמה דפי נייר שהודפסו במהירות, כמעט כמו נגינה, על גבי מכונת הכתיבה שלי, שהעמדתי אותה על גבי המזגן בחצר, וישבתי ותקתקתי עליה בחוץ, שאוכל לעשן תוך כדי כתיבה, מבלי שאפגע בזה בילדיי, חלילה.
תהליך היצירה, אם כן, הוא נס גדול. צריך לפרנס אותו, בקריאה, בנסיעה, בחוויה. צריך גם לכבד אותו. להניח לו במקומו. לתת לחומרים להתקשר אלה באלה באילו מחוזות עלומים בנפש, ולא לנסות לאלצם לצאת קודם זמנם החוצה. אבל אם מקפידים על השלבים האלה, אזי פתאום מתבקעת מתוכך יצירה חדשה. ואין שמחה כשמחת היצירה הזאת, הבוקעת ממך לאוויר העולם. אפילו לא שמחת לידה.
בדרך עוד יהיו שלבים הרבה. טבעו של תהליך הוא, שהוא תהליך. דהיינו, מורכב משלבים שונים, מתחנות דרך, מעליות וירידות, תקופות של ריכוז עילאי ותקופות של יובש, ימים של כתיבה צלולה ומשוחררת וימים של עכירות רגשית. אבל דבר אחד ודאי לי הבוקר, וזה ממלאני אושר. התחלתי כותב את ספרי הבא (הבא).
שבת שלום ומבורכת לכולכם/ן.
נ.ב.
אני חושב שזה כרוך ביצירת 'מרכז כובד.' שהתחקיר, למידת המקום והזמן של העלילה, הההיסטוריה והרקע התקופתי, כל אלה משמשים כעין משקולת, או כנקודת אנרגיה, שרק כאשר היא תופסת די והותר מסה היא מתחילה 'למשוך' אליה חומרים, ואז היא אוספת מכל הבא ליד. כל דמות שעוברת על פניך ברחוב, או בבית הקפה, בדל חלום או היזכרות בחברה שמתה, מסתפחים פתאום אל הר החומר ההולך ותופח הזה, נהיים חלק מן המצע ומחומרי היסוד, שעליו וממנו ניזונות הדמויות של הספר הבא.
