הדיכאון
הוא לגמרי פיזי, לא נפשי. והוא בא במפתיע.
הרבה זמן הוא לא ביקר כאן. חודשים ארוכים, אולי שנים, בעיקר מאז נולדו בניי. ופתאום, הערב, הוא הגיח במפתיע.
אני מנסה להבין מאיפה זה בא.
הבאתי את הילדים מן הגן, נתתי להם גלידה, ובזמן שאכלו אותה קיפלתי שתי מכונות כביסה והעמדתי עוף בתנור, שיתבשל לאיטו בזמן שאנחנו ב"סופר פארם."
הלכתי איתם לקנות קוטל זבובים ויתושים חשמלי, מגבונים לחים במבצע ותרופות, חזרנו הביתה, הם שיחקו בחצר ואצל אילנה, אני הכנתי חריימה וחתכתי להם ירקות של סלט.
בזמן הזה קיבלתי שתי הודעות בפורומים שאני משתתף בהן בפייסבוק. התבקשתי להעביר נתוני גלישה לראש הקבוצה שלנו. ידעתי שזה דחוף, וזה הכניס אותי ללחץ. דניאל היה אצל אילנה. מיכאל רק ראה שאני מתיישב ליד המחשב, ומיד ניסה לעלות על הכיסא לידי ולשלוח ידיו אל המחשב.
הורדתי אותו משם, הסברתי לו שעלי לעבוד, והשתדלתי למקד את מלוא הריכוז שלי בשאיבת נתונים סטטיסטיים מן האתר.
הריכוז הדחוף והכפוי הזה פגע במיקוד שלי בילדיי. למשך דקות ארוכות, אמנם רק דקות, אבל דקות ארוכות, התנתקתי מהם נפשית. הייתי עסוק בנתונים. שמעתי אותם ברקע, קילפתי להם פעמיים בננות כשביקשו, אבל לא הייתי איתם.
מיד כשסיימתי להעביר מה שהייתי צריך להעביר לראש הקבוצה שלנו, קלטתי שנתקפתי בדיכאון שחור. שחור משחור. כזה, שבעבר רק חצי כדור הרגעה או כוס יין אדום היו מוציאים אותי מזה.
חשבתי, אולי זה בגלל הכדור האנטי היסטמיני שלקחתי היום לפני הצהריים, כשהרגשתי שכל הגוף שלי בוער, ממש כל העור שלי בוער, מרוב אלרגיה. אולי אלה השפעותיו הכימיות של הכדור הזה, המדכא את הפעילות האלרגנית בגוף, אבל מדכא מערכות נוספות. הרי לא סתם מזהירים לא לנהוג בהשפעתו.
ואולי זו האלרגיה עצמה.
לא, אמרתי לעצמי. זה לא זה.
זה הנתק שהרגשתי פתאום מן הילדים. כאילו אבדו לי, אף על פי כן שהיו בחצר, שני מטרים ממני, אצל השכנה.
שכנים
היום השכנה ממול, זו שחלון מטבחה משקיף אל חלוני, הזמינה אותי אליהם. שמחתי מאוד. כבר מזמן נדברנו שנשב יחד ונשוחח כולנו. אבל כמה שעות אחרי כן נזכרתי, שדווקא ביום שהזמינה אותי אליהם אני משתתף בערב הקראת שירה של קבוצת "כתובת" הירושלמית, ב"בית ביאליק."
אז עמדתי בצמוד לשער חצרי, מול חלונה, וקראתי לה "אן! אן!".
שמע זאת מיכאל ואמר "אין, אין?".
"לא, מיכאל," חייכתי אליו, "לי קוראים אילן, ולשכנה קוראים אן."
ואז אן קרבה את פניה אל חלון המטבח ושוחחנו. סיכמנו שאפגש עימה ועם בעלה במועד אחר קרוב.
השתוקקתי לעשן, ולא רציתי לעשן בקרבת הילדים, אז פתחתי להם את השער לגרם המדרגות העליון, הזהרתי אותם שלא יטפסו יותר מכמה מדרגות, וכך הרווחתי מרחק מתאים כדי לעשן, מבלי שזה יבוא אליהם, העשן.
אן נזפה בי מבעד לחלון.
מיכאל טיפס כמה מדרגות, עד שעמד בגובה חלונה, והחל קורא: "אן! אן!"
מאושרת לשמוע את שמה מפיו קרבה אן אל חלון מטבחה המואר, ונופפה לו בידה.
מיכאל היה מאושר עוד יותר ממנה. הוא גילה עוד אדם בעל שם בסביבתו הקרובה. ודניאל אחריו.
שניהם נעמדו והחלו קוראים לה בקולי-קולות.
בסופו של דבר, סיימתי לעשן, התיישבתי עימם על המדרגות, זה בצד זה וזה בצד זה, ושוחחנו. דניאל אמר לי שיש אור למעלה, בשמים, ואמרתי לו שזה כוכב. אחר כך אמר שלמעלה לילה, כלומר חושך אצל רבקה בבית, ואמרתי לו שהיא איננה בבית, כנראה. מיכאל הסביר לי שמדרגות זה מסוכן כי אפשר ליפול מהן, ודניאל הזכיר שמיכאל קיבל אייה בפה, לפני כמה ימים.
כל השיחה הזאת נעשתה במילים ספורות, בלי מילות חיבור וקישור. אבל אני כבר מבין אותם לחלוטין. אנחנו אכן מדברים.
ותוך כדי זה הרגשתי סוג של הקלה. הדיכאון הסמיך שתקף אותי קלש במקצת, האפיר.
זמן ביניים מר
אני יושב וכותב. גופי כולו כואב. הדיכאון השתלט עליו. אני יודע שחצי כדור יעזור לי. אבל מאז נולדו בניי אני לא נוגע בכדורי הרגעה, וגם יין שתיתי רק גביע אחד, אולי 4-5 פעמים בכל השנתיים הללו. זאת, לא מפני שאני מזוכיסט, אלא מפני שאני מרגיש חובה להישאר צלול כל שעות היממה, למענם.
זה לא קל לי.
אחר הצהריים הרגשתי מוכרח להתקשר לאבא שלי. להתקשר ולומר לו לבוא הנה, כי משהו איתי לא בסדר. אני בדיכאון שחור.
אבל מיד פסלתי את האפשרות הזאת. ידעתי שאבא שלי לא מבין את הדיכאון שלי. שכמו רבים וטובים, כמוני בעבר, הוא מחפש סיבה הגיונית לדיכאון, ומשאינו מוצא אותה הוא פוטר אותו כמצב רוח שראוי לגבור עליו. כמה פעמים בעבר, כשאמרתי לו שאני בדיכאון ללא סיבה, לעתים בניגוד לנסיבות הטובות שחייתי בהן, ושהוא בא ממקור כימי לגמרי, הדיכאון, הוא לא הבין על מה אני מדבר.
אחרי כן חשבתי להיכנס לענת ואילנה, להודות להן שהילדים אצלן, ולומר להן שאני בדיכאון. שאני פשוט מת. הולך למות. ושאם יקרה לי משהו שיקראו לאבא שלי ויתנו לו את ילדיי.
וגם את זה פסלתי, כמובן. כי זה סתם היה מבהיל אותן עד מוות ומעורר המון שאלות. מה זאת אומרת מת, או הולך למות. מה, אתה מתכנן להתאבד? לא. אני סתם בדיכאון שחור, פתאומי, שלעולם אינו ניכר באורחותיי. כי אותי חינכו לתפקד בכל מצב רוח ובכל מצב נפש. ואני יכול להיות בתהומות של דיכאון שחור גם כשאני מקפל כביסה או מבשל.
החריימה, אגב, יצאה נהדרת. הילדים לא אכלו ממנה, גם לא מן העוף. הם לא רצו לאכול כלום. כשהגשתי להם צלחת ירקות חתוכים, הם ביקשו בננה, ואחרי כן גבינה, וחצי לחמנייה טובה מן השוק, מרחו גבינה על הבננה במקום על הלחמנייה, כתשו את הבננה לרסק בתוך הירקות בצלחות שלהם, ואחרי כן החלו להתאמן בקליעה למטרה, בי, בירקות.
אבל הדברים האלה לא מורידים אותי לדיכאון. להפך. הם גורמים לי, על פי רוב, לגלות אורך רוח.
בשלווה גמורה אספתי את צלחותיהם, שטפתי מן הירקות את הבננה והוספתי את הירקות שלהם לסלט שלי. רחצתי להם פנים וידיים והנחתי להם לשוב למשחקם.
לא רוצים לאכול, שלא יאכלו. יקבלו בקבוק לילי. וזה מה שקרה.
הם קיבלו בקבוק, דרשו סיפור אחרי סיפור, שמעו מפי ארבעה סיפורים/ספרים, ועכשיו הם ישנים זה בצד זה על מיטתו של מיכאל.
משפחה של חיבוק
אמש, אחרי שהיינו יחד, גוף בתוך גוף, כשכבר שכבנו זה לצד זה במיטה, אמרתי לו "אני מוכרח לשים עליך שייבה."
הוא לא ענה. הוא חייך. יכולתי לשמוע את חיוכו בחושך.
"אמנם אני מוקף בחברים," דיברתי אליו, "אבל גם אני לבד. מאוד לבד."
"לבד, אבל לא בודד," הוא אמר. ואז דיבר על התלבטותו בין זוגיות לבין חירות.
"גם אני מתלבט בין הרצון בחירות לבין הצורך בבן זוג," הוספתי. "ועכשיו ממילא אפתח את חיי רק אם אהיה בטוח, שאוכל לשאת הערות של מישהו אחר על דרכי עם ילדיי, ומעורבות של אחר בגידולם."
"ברור," הוא אמר.
ואחר כך המשכנו לשוחח שיחה אינטימית לחלוטין, שלא אצטט, על האופן שבו ראוי להתמודד עם קונפליקטים בזוגיות.
אחרי כן התלבשנו ויצאנו אל החצר לעשן. השעה הייתה כבר אחת עשרה וחצי בלילה.
"תראה מה זה," אמר לי, "אני רוצה למצוא מישהו בן גילי, אבל מוצא עניין בבני גילך."
חייכתי אליו.
"גם אני אמור להיות עם בני גילי," השבתי לו. "האקס מטפל שלי אמר לי לאחרונה, בפגישת רענון חד-פעמית שהייתה לנו, שבאמת הגיע הזמן שאמצא לי בן זוג עם ילדים, או שרוצה בילדים, בן גילי. אבל אני לא ממש מוצא עניין בבני גילי. הם מקובעים כבר בתוך חייהם, ומשעממים אותי. וגם אני מעדיף את בני גילך."
באותו רגע הוא שמע, לפניי, קול בכי מחדר הילדים, וסימן לי בידו שאגש לשם.
זה היה דניאל. הוא התעורר שוב מחלום, בבכי, וחיפש את אבא.
ניסיתי להרגיעו, ומשלא הצלחתי בזה לקחתי אותו לזרועותיי ויצאתי איתו מן החדר.
א' עמד שם, ואמר לו שלום.
"זה תמיד דניאל," הוא אמר. "זה כבר קרה פעם או פעמיים."
אמרתי לו שהייתי שמח לדבר איתו לפחות עוד שעה, אבל שאנחנו צריכים להיפרד. עלי לקחת את הילד לישון.
ואז הוא עשה את הדבר הכי מתוק בעולם. הוא הקיף בזרועותיו את שנינו, אותי עם בני בזרועותיי, וחיבק אותנו.
וזה היה החיבוק הכי מרגש שחוויתי מעודי.
ואז הוא הלך, ואני נכנסתי עם דניאל הביתה, והלכנו יחד לישון.
ובבוקר קמתי מלא מתיקות, ושחזרתי את שיחתנו, את הבעת האמון ההדדית שהייתה בה, את הקירבה המתחזקת, וידעתי שאנחנו במקום טוב, הוא ואני.
שזה לא באמת משנה אם אצליח 'לשים לו שייבע' על היד, או לא. שיכול להיות שהוא צריך עכשיו לנסוע לחו"ל, לחפש את עצמו, או לעשות משהו חדש.
אבל שהוא כבר יודע, שיש לו מקום אצלי. מקום רגשי.
והוא יודע גם עוד דבר. שאני בוטח בו. פיזית, נפשית ורגשית.
וזה הכי הרבה שאני יכול להגיד למישהו, כרגע, ובכלל.
הכוכבים
מצב הכוכבים השבוע, בייחוד במזל שלי, מזל שור, הוא מצב מיוחד ורגיש.
האסטרולוגית סטפני וייס, באתר www.astrology.com, כתבה הבוקר כדלקמן (התרגום הראשוני נעשה באמצעות תוכנת התרגום של גוגל, ואחרי כן ערכתיו):
"ליקוי שמש רב עצמה, המכונה גם" טבעת האש " , מגיע ביום שלישי, 29 באפריל, במזל שור. אם אתה כבר מרגיש צורך למוסס דפוסים ישנים ולחסל הרגלים עתיקים, רעילים – או אם אתה כבר נצמדת אליהם לחיים ולמוות , ליקוי זה יעזור לך סוף סוף להרפות , בתקווה שהפעם זה יהיה לטווח הארוך. התכוון להשראה, לשינוי ולהתפתחות.
זה נורמלי להרגיש קצת חרדה ועצבנות בציפייה בימים שיקדמו לליקוי. כיוון שליקוי זה מתרחש במזל שור, מזל הנשלט על ידי האדמה, חשוב להישאר עם רגליים על הקרקע. יוגה, מדיטציה, שקט, ארוחות שקטות ובריאות עם יקיריכם ושהות בחיק הטבע הן פעילויות שתעזורנה לכם להרגיש בטוחים ומחוברים לנשמותיכם שעה שתחדשו את כיוון חייכם. ( רמז: נסה להימנע מן הגאדג'טים שלך עד כמה שניתן ).
מזל שור הוא סימן נשי הנשלט בקביעות על ידי ונוס – חושניות , אמנות, יופי , שתילה, עבודה קשה , גינות, כסף, ערכים , הנאה , פרקטיות , אוכל טוב ויין , סקס וקצת יוקרה הם בתחומיה. ליקוי זה צריך להיות פחות מכריע ודרמטי מאשר ליקוי הירח הדמי הידוע לשמצה , שהתקיים לפני כשבועיים , אבל זה לא אומר שזה הולך להיות קל כמו בריזה. רק לעתים נדירות ליקויים הם קלים ונוחים. אבל כיוון שהליקוי הזה מקבל קרניים חיוביות ממרקורי ומפלוטו, הוא טומן בחובו הבטחה גדולה להפיכת הדרך בה אנו חושבים ומתקשרים, במיוחד על מה שחשוב באמת: מערכת הערכים שלנו.
ליקוי שמש, בניגוד לליקוי ירח, מתרחש כאשר הירח עובר מעל השמש, מאפיל על אורה לזמן מה. ליקוי ירח בדרך כלל מעצים את רגשותינו, בעוד שליקויי שמש נוטים לשנות את חיי היומיום שלנו עם מפגשים ופיתולי עלילה מרכזיים. לפעמים יהיה נדמה לך שהאירועים שיתרחשו הם פרי הגורל, אבל תהיה חייב לסמוך על כך, שכל מה שמגיע בדרכך נועד לטובת האבולוציה של הנשמה שלך.
יש כמה דרכים להסתכל על ליקוי חמה זה, במזל שור. המעלות של ליקויי שמש מסמנות מחזור אסטרונומי של 19 שנה, שנקרא "מחזור סארוס." היזכר מה קרה בחייך באפריל 1996 – כי זו הפעם האחרונה במדויק שבה התחולל "מחזור סארוס." זה יכול להגיד לך, באופן חלקי, ממה אתה מרפה ומה אתה נע לכיוונו.
בנוסף לניתוח הליקוי דרך מחזור סארוס אתה יכול פשוט להסתכל איפה מזל שור וסימנו ההפוך, מזל עקרב, נופלים במפה שלך. אם אתה בן מזל שור או עקרב , במיוחד עם יום הולדת שנופל בסוף אפריל או בסוף אוקטובר, ליקוי זה הוא אירוע ענק בשבילך. ( זה גם די חזק לסוף ינואר, מזל דלי, או סוף יולי. ) מחזור ליקוי שור/ עקרב הנוכחי החל בנובמבר 2012, הופעל בחודש מאי 2013 ושוב מחדש לפני שישה חודשים.
האם התחלת מערכת יחסים, עבודה חדשה או טרנספורמציה רגשית באחד מהרגעים המרכזיים הללו בשנים האחרונות? זה מה שמגיע לבדיקה קרמתית עכשיו. אם מה מבין אלה לא מתיישב עוד עם ערכיך, הם עשויים להיות מואפלים כעת מתוך חייך.
אל תפחד. אתה הולך בכיוון הנכון, גם אם החיים מרגישים לא בטוחים. אתה מבין עמוק בתאי גופך, שהאופציה היחידה היא אותנטיות. פנה שפע של מקום למה שהוא אמתי, וסלק מחייך כל מה שהוא מלאכותי או חסר משמעות. ואל תשכח להאפיל מתוך חייך אנשים מזויפים – אתה לא צריך אותם עוד. זה או שלמות או כישלון, לפחות למשך ששת החודשים הקרובים."
*
אני מאוד רגיש למצב הכוכבים. כן. אני יודע שזה יישמע מטורף לגמרי למי שאינם מאמינים באסטרולוגיה, או אינם מסוגלים להבין את הקשר בין מצבי רוחם לבין מצב הכוכבים. לא נורא. אנחנו לא חייבים להסכים על הכול. תפקידי הוא לכתוב מה שאני מרגיש. תפקידכם הוא לקרוא זאת. לא להסכים לזאת בהכרח.
אך מכיוון שאני רגיש מאוד למצב הכוכבים, בכל זמן נתון, ישבתי ארוכות כדי לתרגם את דבריה של סטפני וייס, אישה חכמה וכותבת רהוטה. אני פשוט לוקח את ליקוי החמה הזה בחשבון.
בינתיים, הדיכאון גם עבר לי. לגמרי. העבודה המרוכזת על הפוסט הזה, אחד הכנים והיפים שכתבתי, אני חושב, שחררה אצלי את הפקק.
וזה אולי כוחה של הכתיבה בכלל, ושל הכתיבה בבלוג בפרט. היא עובדת בצורה מיידית. ולעתים קרובות היא עוזרת ממש.
לילה טוב.
פשוט לחבק אותך…..