יומן מלחמה (284).
בימים אלה של אי-ודאות גמורה, בעוד בצפון חיים ביקום מקביל לשאר הארץ, אני זקוק להרגעה, לנחמה. אז אני אוסף חסדים קטנים.
אתמול בבוקר, אחרי שגרת היום – כתיבת דפי בוקר, אימון ארובי, ארוחת בוקר ואפיית לחם – הערתי את מיכאל והצעתי לו לבוא אתי לרכוש לנו פרגיות חדשות. אמש פרסמתי בקבוצות לגידול תרנגולות שאני מחפש מניין לרכוש באזור הצפון אפרוחים או פרגיות. קיבלתי הרבה הצעות, והבוקר התקשרתי ודיברתי עם כולם. בסוף בחרתי בבחור אחד ממורשת.
כשהגענו אליו גילינו שמשה אחראי על פינת חי בבית ספר דתי במקום. בפינת החי יענים וגדיים, ארנבי ענק והמון סוגי תרנגולות ואפילו טווס לבן יפה תואר אחד. משה עבר אתנו מכלוב לכלוב והסביר לנו על כול סוג תרנגולות שהוא מגדל, ואז הכניס אותנו למבנה ובו אפרוחים ופרגיות בגילאים שונים, שוכנים כל להקה מתחת למנורת חימום במדרגת החום המתאימה להם.
כשהבעתי את התפעלותי מן הידע של משה בעופות ושאלתי אותו אם למד זאת, סיפר לי שהוא פוסט-טראומטי מפגיעת כתב"מ בלבנון לפני שנתיים. ולבי גאה. שמחתי כל כך שבחרתי דווקא בו לקנות ממנו את העופות.
בהדרכתו גם נסענו בדרך הביתה דרך בית עסק למזון לבעלי חיים בטמרה, שם רכשנו שק תערובת מתאים לגילן ושתי חבילות נסורת ממוינת, כדי שקוצי עץ לא ידקרו אותן בלול.
הגענו הביתה, פיזרנו שלושתנו את הנסורת בלול, רחצנו את כלי האוכל והמים והכנסנו לתוכו את הפרגיות. הן עדיין מתכנסות בו יחד בדבוקה אחת, קצת מבוהלות מאתנו. עליהן להתרגל למקומן החדש והמרווח.
אחר הצהריים מיכאל, דניאל ואני נכנסנו אל הלול והמשכנו לתקן את רשת הלולים בתוכו, כדי שלא תפצע אותנו או את שלושת זוגות הפרגיות החדשות שקנינו. כשסיימנו הצעתי לבנים לעזור לי במלאכה אחרת בגינה – ללקט מן הערוגות את עלי האקליפטוס, הצומח גבוה מעליהן ומשיר עליהן את עליו הרעילים.
תוך כדי כך החלה מערכת ההשקיה לעבוד, וגילינו שניים-שלושה מקומות עם נתז עז מדי, וסגרנו אותם בראשי טפטפות, ואז ניסינו להרכיב יחד ממטרת טפטפות.
אני נשארתי בגן הירק עוד זמן רב, שותה קפה שדניאל הכין לי ומלקט עלי אקליפטוס, ואז זורע במקומות הרטובים והריקים זרעי דלורית.
בינתיים מיכאל התחיל להכין בעצמו רולים של ירקות בנייר אורז, ואני נקראתי להכין את הרוטב.
תוך כדי כל זה, קיבלתי מליליה, המעצבת של כל ספרי הוצאת 'שופרא' ושל 'גיליונות ההתנגדות', את טיוטת העיצוב הראשונה לגיליון הבא, גיליון 'גאים להציג 2026'. עברתי עליה, הערתי הערות והשבתי אותה אליה.
ליליה ואיתמר לב ארי, מסטודיו לב ארי, מגדלים יחד בן ובת במעין ברוך, ישוב בקו העימות. בשלב הקודם של המלחמה היו מפונים עם ילדיהם ונדדו בין המון מקומות, עד ששבו סוף סוף אל ביתם. השיבה אליו הייתה כרוכה בשיפוץ פנימי וחיצוני, של הבית ושל החצר והגן, שאת כולו עשה ועודנו עושה איתמר, בעלה של ליליה ומנהל הסטודיו לעיצוב.
אין לי מושג איך הם מחזיקים מעמד במצב המלחמה המתמיד שהם נתונים בו עם ילדיהם, מהבוקר גם בלי מסגרות חינוך. איך אפשר להמשיך לעבד את הקרקע ולטפח את החצר, ואיך אפשר להמשיך לעבודת בעבודת עימוד ועיצוב יצירתית כל כך כמו זו של ליליה, מעצבת בחסד, תחת רעש בלתי פוסק של התראות, אזעקות, יירוטים ונפילות מדי פחות משעה במשך כל שעות היממה. אני דואג להם מאד מדי יום, מצד אחד, ומעריץ אותם על העקשות, ההתמדה והחריצות מצד שני. בעבורי, גם לקבל מליליה טיוטת עיצוב של גיליון 'גאים להציג 2026' היא חסד גדול.
בין לבין, אחר הצהריים גם חזרתי אל קובץ הסיפורים הגדול שעבדתי עליו עד סוף אפריל, שמו הזמני הוא 'וונדרבר.' עברתי עליו. עלי להטמיע בו את ההערות שקיבלתי מן הקוראים והקוראות שהתנדבו לקראו, לשנות בו שמות, לחשוב אם להוציאו לאור כקובץ גדול אחד או לחלקו לשלושה קבצים, ולראות אילו עוד סיפורים מתחבאים במחברות הכתיבה שלי. זה הפרויקט שלי ליוני-יולי-אוגוסט.
כמו שאמרתי לכם/ן. חסדים קטנים. עבודה בבית ובחצר, יחד עם הבנים, שהולכים ומגלים את השמחה הכרוכה בעבודה בגן הירק ובלול, אפייה, בישול, עריכה וכתיבה, הוראה, אלה הדברים שמחזיקים אותי כעת. כן ירבו.
