רציפות, התמדה – והטקסט שלא תכננתי

תזכור שאתה אימא כותבת, אמרתי לעצמי הבוקר, בין שבע לשמונה, כשישבתי ליד שולחן המטבח וכתבתי במכונת הכתיבה שלי את הזכרונות שעלו בי במשך הלילה מחברתי הראשונה, מותר לך לקום מן השולחן לטפל בילדים, וחוט המחשבה שלך לא ייעלם בגלל זה.

ובאמת, למרות שקמו בשש, בשבע התיישבתי לכתוב, אחרי שהחלפתי להם חיתולים ובגדים והאכלתי אותם, ואף על פי שמדי פעם הייתי מוכרח לקום אליהם, לנקותם משאריות ה'דניאלה' שאכלו, או לסלק מידיהם את האבנים ששלפו מן העציצים של אילנה וזרקו בחצר על הארץ, המשכתי כותב.

המשכתי גם כשטיפסו עלי, וניסו להקליד במקומי במכונת הכתיבה. אבל אז עשיתי מה שאבא שלי עשה, כשאני הייתי בן 14. הוא פשוט נתן לי במתנה את מכונת הכתיבה הקטנה שלו.

וזה מה שעשיתי.

ניגשתי לחדר, הוצאתי מן המחבוא את מכונת הכתיבה הקטנה המשמשת לי כגיבוי למכונה הגדולה, וממילא כמעט ואינני כותב בה, פתחתי אותה על שולחן הילדים בסלון, השחלתי דף לתוכה, הושבתי לידיה, כיסא ליד כיסא, את הילדים, והראיתי להם איך מקלידים בה.

שילמדו להקליד, בזמן שאני כותב את שלי.

וכך היה.

וכשסיימתי, אמנם כתבתי רק שניים וחצי עמודים בתוך שעה, בעוד שאמש, כשישנו כבר, כתבתי חמישה וחצי עמודים. אבל ידעתי שעמדתי בשלי. נעניתי לאינטואיציה, שאמרה לי לכתוב את הדברים האלה, אף על פי שבכלל לא אותם אני אמור או מתכוון לכתוב, נעניתי לתת-מודע שלי, שהציף מתוכי את זכרון אהבתי הראשונה ופרידתי מחברתי, בהיותי חייל בצבע, ואפילו השארתי שורה אחרונה שהיא שורת מעבר, שתפתח לי את סשן הכתיבה הבא, על החברה שהייתה לי בגיל שלושים ושתיים, שש עשרה שנים אחרי שיצאתי מן הארון.

הכתיבה הבוקר הוכיחה לי את כוחן של הרציפות וההתמדה. ברגע שאתה נענה לדחף הראשוני לכתוב, הוא בדרך כלל מספיק (לי, לפחות) לשלושה-ארבעה ימים. אחרי כן הדחף הראשוני דועך, ואתה יושב מול מכונת הכתיבה ושואל את עצמך מה, בכלל, התכוונת לעשות כאן, בשביל מה כתבת את כל הדברים האלה, ומדוע אתה מבזבז זמן כתיבה על דברים אחרים, שעה שדמויות הרומאן שלך מחכות שתכתוב אותן.

אבל הכתיבה יודעת. היא יודעת היטב יותר מן הכותב מה היא צריכה, מה היא רוצה ולאן היא מבקשת להגיע.

אתמול, למשל, תוך כדי כתיבה, פתאום התפצלו בי שני קולות, קולו של הכותב שהוא אני, וקולו של הכותב את הרומאן שאני עובד עליו, יצחק שמו, והוא בן זמן ומקום אחרים לגמרי.

דיברנו במקביל, בסוג של דואט. פעם הוא, פעם אני.

זו הייתה תופעה שלא אירעה לי מעולם מקודם לכן, באופן הזה, והייתה מעניינת מאוד.

הלילה, נרדמתי אחרי חצות, העיר אותי דניאל בארבע לפנות בוקר מרעב. קמתי, הכנתי לו בקבוק, וחזרנו שנינו למיטה המשותפת, שמיכאל המשיך לישון בה.

דניאל אכל ונרדם, אך אני התקשיתי להירדם. זכרונות עלו בי. זכרונות מחברתי הראשונה, מימי האהבה שלנו ופרידתנו, ועימם הרהורים. למה זה קרה, איך זה נשנה אחר כך, ומה בעצם התקלקל במהלך חיי שוב ושוב מאז ועד הנה.

וכשהעירו אותי בבוקר, בשש, עם מעט מדי שעות שינה, הייתי מוצף זכרונות ומוכרח לכתבם. וזה מה שעשיתי.

 

אחרי כן, בשמונה וחצי, אלכס ומוניקה, בן דודי ואשתו, הודיעו לי ב ס.מ.ס שהם מתכוונים לנסוע לספארי עם בנם גבריאל, בן השנתיים, ושאלו אם אנחנו רוצים לבוא. עניתי מיד שכן, כי לא תכננתי שום דבר מראש לעשות עם הילדים, לים לא בא לי ללכת, כי נורא קשה לי לרוץ אחריהם מרגע שאני מוציא אותם שם מהעגלה ועד שובנו ממנו, ולמעשה, רק אתמול בבוקר חיברתי לראשונה בחיי, ובמו ידיי (ואני מתגאה בזה!) את המחשב הנייד לטלביזיה, מצאתי ביו-טיוב המון סרטי ספארי, סרטי חיות מלווים במוסיקה, ונתתי להם לצפות בהם קצת.

והם היו מרותקים לסרטים עד כדי כך, ששניהם טיפסו על הספה, ונגעו בידיהם ובפניהם במסך. ודניאל אף רקד לצלילי המוסיקה שליוותה את הסרטים האלה.

כך שידעתי, שביקור חוזר בספארי הבוקר יעשה לכולנו רק טוב.

וכך היה.

 

ועכשיו צהריים, ושניהם ישנים, וגם לי מגיעה שנת צהריים. שבת טובה וברוכה.

0 Comments
  1. נגה בן זקין 4 שנים ago

    הזדהיתי מאוד עם המשפט: "אבל הכתיבה יודעת… יותר מן הכותב, מה היא צריכה…רוצה ולאן היא מבקשת להגיע."
    רק שאני לא אומרת שזו הכתיבה. בשבילי הכתיבה היא הכלי המחבר אותי לשלמות האלוהית שבה מצוי גם הידע שלעיל. הרבה פעמים אני מגלה רק מאוחר יותר למה כתבתי מה שכתבתי. לפעמים אני לא. אבל כותבת כי זה מה שבא לי.
    רצית לסקרן אותנו לגבי האהבות שהזכרת? אצלי הצלחת.
    שתהיה לכם שנה טובה. בריאות אהבה הצלחה וסיפוק.

Leave a reply

האימייל לא יוצג באתר.

CONTACT US

We're not around right now. But you can send us an email and we'll get back to you, asap.

Sending

Designed by Daniel Klein
©2017 Ilan Sheinfeld, Shufra Publishing

או

Log in with your credentials

או    

Forgot your details?