הלכתי לישון בחצות. קפצתי משנתי בשתיים עשרים וחמש מחלום זוועה.
חלמתי שאחרי הלידה בדלהי אני מקבל עגלה ובה יצורים בוכים ומצווחים. מרוב התרגשות ואושר אינני פותח את העגלה כדי לראות את הילדים, אלא ממהר מן המרפאה החוצה, נכנס למונית ומתחיל לנסוע לכיוון המלון שאני מתאכסן בו. אבל אז, במונית, כשאני מרים את מכסה העגלה, אני מגלה בתוכה לא שני תינוקות כי אם ארבעה חתולים, חתלתולים מגודלי פרווה, שבוכים לעומתי, רעבים לאוכל.
אני צורח. זועק. נהג המונית עוצר במקומו ושואל מה אירע. אני מביט בהלם בחתלתולים. כל אחד מהם צבוע בצבע שונה. אדום, כחול-טורקיז מזעזע, ירוק וצהוב. הם נראים כמו הלצות נבזיות של אנשים ששפכו עליהם צבע.
אני מבקש מן הנהג שיחזיר אותי אל הכתובת שלקח אותי ממנה, אל בית החולים.
אבל כשאני מגיע לשם, אני רואה שהכול נעלם. קילפו כבר את התפאורה, אספו את הציוד.
מה שהיה נדמה לי כמשרדה של הרופאה הוא משרד שהשכירו בחזיתו של בית חולים אחר. כך המבואה המפוארת שהייתה למעבדות, המעבדות עצמן, החדר שנתתי בו זרע, חדר האורחים, המבואה שהובילה לחדרי הבדיקות, עורך הדין חבוש הטורבן, הפונדקאית, נציגת שירות הלקוחות ורואה החשבון, הכול היה תרמית אחת גדולה ומחושבת. הם דרשו ממני את כל התשלום לפני הגעתי לדלהי, כדי שיוכלו לעשוק אותי עד תום. הם דרשו ממני תוספת תשלום על הקפאת זרע, שלא הכינו אותי לקראתה מראש, ועל אובדן העוברים של הפונדקאית הראשונה והחלפתה באחרת, וגם על דילול העוברים, והכול היה תרמית. הצגה מתוחכמת, שנועדה רק לדבר אחד – לסחוט כסף מתייר הכמה לילדים.
איך לא בדקתי אותם, אני שואל את עצמי. הרי פניתי אל המרפאה הזאת במישרין, דרך האינטרנט. קראתי בלוגים עליהם, כנראה שגם הם מפוברקים.
אל אלוהים, אני תופס את עצמי. הרי כל כך הייתי מאושר בתהליך שגם שלחתי אליהם אנשים. בלי יודעין הבאתי אחרים ליפול לאותו פח שבו נפלתי אני.
אבל מה אעשה עכשיו, אני שואל את עצמי. איך אתמודד עם זה. עם עצמי, עם כל האנשים שמחכים יחד איתי לילדים, עם ההלוואות הבנקאיות שלקחתי והציפיות שעוררתי בקרב חבריי ומכריי, עם ההכנות הארוכות בבית, איסוף הציוד, העבודה שלי על עצמי, הפרידה מבן זוגי, כל זה היה לשווא, לשווא!?
אני מנסה להיכנס למרפאה, אולי אמצא מישהו, אולי אקבל איזה הסבר, או עדות, למה שקרה כאן, אולי אוכל להציל את ארבעת העוברים שלי שעוד נותרו בהקפאה.
ואז אני קולט. לא היו מעולם 12 עוברים, גם לא ארבעה. הכול רמאות אחת גדולה. אלא שמוחי מסרב לקלוט את זה.
ואז אני פוגש נערה קטנה וצנומה, היא זו שהתכתבה איתי מטעם המרפאה. תמיד, כל חברי הסגל של המרפאה כתבו לי מכתובות בג'י מייל, וכבר אז זה עורר את חשדי. הם גם לא חתמו איתי על חוזה, אלא החתימו אותי על חוזה מול הפונדקאית, ובטפסי ההעברה האלקטרונית של הכסף ביקשו שאכתוב, שהתשלום הוא בעבור 'הוצאות מקצועיות,' לא על פונדקאות. כבר אז זה הטריד אותי.
אני תופס בה ומנער אותה ושואל מה אירע כאן. והיא מתוודה. היא מספרת לי, שמזה הם מתפרנסים. מעבודה בעיניים על תיירים תמימים כמוני, שרוצים ילדים.
"והדו"חות, והאולטרא סאונד החודשי והתלת מימדי?" אני שואל, נדהם.
"הכול מועתק. הכול בדוי," היא מודה בצער.
אני לא יודע מה לעשות. ללכת לקונסוליה, לגשת להתלונן במשטרה? הרי המשטרה שם מושחתת אף היא. אני פוחד אפילו להתקשר לאבא שלי ולספר לו זאת. אני המום לחלוטין.
התעוררתי בשתיים וחצי בבוקר. רחצתי שיניים, עשיתי לי תה, פרסתי פרוסת עוגה של חלבה ופרג, והתיישבתי כדי לכתוב את החלום המבעית הזה.
זה קרה ב 27 בפברואר 2012, בשעה 02.53 לפנות בוקר.
התעוררתי הרוס מעייפות, וכתבתי כל מה שחלמתי, את הסיוט על כך שאין לי ילדים, שרימו אותי, שהכול כזב.
אני מקווה שאלה פחדים שלי, הנובעים מן המרחק מן הפונדקאית, ומכך שאינני חלק מן ההיריון הזה ביום-יום. אני מקווה, שאין זה חלום נבואי, כי אם באמת עבדו עלי בעיניים, זה יהיה נורא.
ואולי זה גם חלום, הקשור לעצם טבעו של תהליך ההיריון. משהו 'שם' מתפתח בתוך 'קליפה,' מתבשל, ולנו, הגברים, אין חלק בו. אומרים לנו שזה משלנו, ושלנו, אבל אנחנו לא יכולים לדעת את זה, וצריכים להשלים, בכל מצב, עם כל מה שיתקבל וייצא משם, שלנו או לא.
זהו מצב קיצוני של אי ודאות ושל אי שליטה בתוצאות. מצב של חוסר אונים, שאינני זוכר כמוהו. אני מתכונן כל-כולי לקראת הלידה, אך אין לי שליטה על תוצאותיה. וזה מאוד מאיים.
כנראה זוהי הרגשתם ונחלתם של כל הגברים, שבקרבתם מתחולל תהליך פלאי כזה, שלהם אין יד ורגל בו. רק שאצלי זה יותר קיצוני, כי אני לא חי עם האישה הנמצאת כעת בהיריון ונושאת בקרבה את ילדיי.
טוב שאני קולט את הדברים האלה וכותב עליהם. הבוקר שוחחתי עם מאיה, יועצת הנקה בכירה. כשסיפרתי לה על החלום הזה, וכיצד התעוררתי ממנו באמצע הלילה, צחקה ואמרה לי "אילן, אתה בהיריון." "מה זאת אומרת?" שאלתי. ואז סיפרה לי, כי נשים רבות חולמות, בעודן בהיריון, שהן יולדות חתול. ורבות אחרות גם מתחילות, כמוני, לקום בשעות מטורפות לגמרי בלילה, מפני שמכוח האבולוציה, הגוף כבר מתחיל להכין את עצמו לקימות מרובות באמצע הלילה, לצרכי טיפול בתינוק.
אולי זו הסיבה לכך, שבימים האחרונים גם אינני רוצה לקום מן המיטה, לא עם קומי בבוקר ולא עם קומי אחר הצהריים. אני מתפרקד במיטה, לעתים חוזר לנמנם בה, כפי שלא עשיתי אף פעם בחיי. ייתכן שאני מרגיל את עצמי, כעת, חודש ומחצה לפני הלידה הצפויה לי, לשינוי המוחלט באורחות חיי, העתיד להתחולל בקרוב.
מאיה,
תודה לך. כמו תמיד את יודעת לומר את הדברים הטובים, המנחמים, בזמן.
אילן.
שלום אילן,
לא מזמן קראתי על מחקר שמצא שאצל נשים שבזמן הריונן חלמו חלומות אימים (דמוי לידת חתולים וזוועות כאלו), היו הרבה פחות תופעות של דיכאון לאחר הלידה מאשר אצל נשים שלא הרבו לחלום כנ"ל.
החוקרים הסביר זאת כך: החלום מעלה למודעות חרדות שאנחנו לא מעיזים לתת להן ביטוי בערות. להפגש עם חרדות שהיו מתחת לפני השטח מאפשר לעבד אותם ולפוגג אותם, במידה מסויימת.
אני סוברת שגם לספר את החלומות זה עוד טוב, זה מאוורר אותם וגם מאפשר לצחוק עליהם.
מברכת אותך בלידה מוצלחת, מאיה קדם.
תודה, פנינה. טוב לדעת שאת איתי, ממרחקים:)
הי אילן,
לא רק לגברים אין שליטה על הילוד. למרות האמצעים והטכנולוגיות המודרניות, אף אחד, גם לא האישה הנושאת ברחמה את העובר, יכולה לדעת או לשלוט באיזה אופן על התהליך המופלא של התפתחות התוך רחמית. כולן מתהלכות בחודשי ההיריון כשחששות ואי וודאות אופפים אותן. (וממרום גילי וניסיוני, גם לאחר שהילדים שלנו מגיחים לאוויר העולם, גם אז הרבה אי ודאות וחוסר שליטה ממלאים אותנו – ההורים – בחששות.) הורות – מעשירה ומתגמלת אבל גם גובה מחיר. בסוף, מה שחשוב, זו הקבלה והאהבה.