התמסרות

השבוע שעבר היה לי קשה. זמן 'אחרי החגים' הלך וקרב, ועמו התגברו מחשבותיי בנוגע לסדר השבוע שלי ולמתכונתה של שנת העבודה החדשה.

בשנה שעברה לימדתי שישה ימים בשבוע. כלומר, מדי שבוע נפגשתי עם כמאה תלמידים ותלמידות, והייתי גם צריך לקרוא מעבודותיהם. מתוך אלה, יומיים עברו עלי בנסיעות לחיפה, שהצריכו את אבא שלי לבוא לישון כאן, כדי לעזור לי בבוקר, וחייבו אותי לקום בחמש בבוקר, לנסוע לחיפה ולחזור בשלוש וחצי, בלי מנוחת צהריים, לאסוף את הילדים מן המעון.

זה הותיר אותי חסר נשימה.

הבנתי שאני לא יכול להמשיך בזה. זה לא השאיר לי זמן לכלום. לא לעריכה, לא להוצאה לאור, ובעיקר לא לכתיבה. וזה מחיר שאני לא יכול לעמוד בו. הכתיבה.

בתחילה הודעתי ל"אסכולות" בחיפה שלא אלמד שם השנה. אבל רק השבוע הודעתי לחברות הסדנה הוותיקה שלי שם, שלא אמשיך לבוא אליהן, והזמנתי אותן לבוא הנה, לתל אביב. ועודני מחכה לתשובתן בנוגע לזה.

אבל מרגע שהחלטתי, משהו בי השתחרר.

את הסדנאות ב"אסכולות" תל אביב אני מתחיל בסוף אוקטובר. את הסדנאות הפרטיות כבר השבוע. אבל כתוצאה מן השינויים, השבוע היו לי ימי ראשון, שני וגם מחר, שלישי, פנויים. הילדים שבו לשגרת המעון, ואני מצאתי את עצמי יושב בשקט, בבית.

אלוהים עדי, כמה חיכיתי וכמה ייחלתי לרגע הזה.

לכבוד הזמן הזה גם שיניתי כליל את צורת הישיבה בחדר העבודה שלי. הפכתיי את השולחן, תחת אשר יעמוד מתחת לחלון העמדתי אותו בניצב לחלון שמשמאלי כעת, ולמול המראה הקבועה בארון הבגדים. כך אני לא חוסם את הספרייה שלי, יצרתי לי פינה פרטית, שאני סוגר את המעבר אליה, כדי שהילדים, שמשתוקקים אל המחשב, ואל שולחן העבודה של אבא, לא ייכנסו אליה. גדרתי לי שטח פרטי.

וברגע שעשיתי זאת, גם ידעתי שאני מוכן להתיישב לכתוב את הרומאן הבא. שעצם ארגונו של החדר מחדש מזמין את הספר הבא ואת דמויותיו להתייצב אצל שולחני.

ניקיתי את השולחן העמוס מכל מה שהיה עליו, שמתי עליו את מכונת הכתיבה, הדלקתי נר, והתחלתי כותב.

זה לא היה קל.

לא קל לחזור לרומאן שאתה עובד עליו כבר שנתיים בהפסקות.

אבל יש לי טכניקה פשוטה בנוגע לזה. אני מרשה לעצמי לכתוב רסיסים, שברי מחשבה, מעורבבים במחשבות על הכתיבה, קטעי סצנות, דיאלוגים קטנים.

אני מרשה לעצמי לעבוד בחוסר סדר מוחלט, בוטח בכתיבה שלי, וביכולתה להוביל אותי לאן שצריך. לאן שהיא צריכה להוביל אותי, כדי להיכתב במלואה.

היום זה כבר הובהר לי מעל לכל ספק. אני כבר כותב. לגמרי.

וזה התחיל רע.

זה התחיל במדפסת הארורה שלא עבדה כיאות, עד שהתקשרתי לאיציק והזעקתי אותו הנה כדי לטפל בה, והוא הראה לי שהיא פועלת כסדרה. זה המשיך במחשב שלא קורא שום דיסק און קי או את הדיסק החיצוני שיש לי לגיבוי, ורציתי להעביר אליו את כל החומרים של הספר הבא, ואז למיינם.

זה המשיך בזעם נורא על האמצעים הטכניים האלה, עד כדי כך שעזבתי את שולחן העבודה, נדדתי עם מכונת הכתיבה שלי, והנר, אל שולחן המטבח, עשיתי לי כוס קפה גדולה, שמתי כוס מים קרים ענקית על השולחן, והתיישבתי לכתוב, מלא עצבים, מתוך ידיעה, שמותר לי לכתוב מתוך כל מצב רוח שאני נתון בו, כי כל מצב רוח, כל רגש, הוא כמו חדר, או כמו דלת לחדר.

ושבעצם כל רגש, כל מצב רוח, הוא הזמנה לסופר שבי להיכנס דרכו לאנשהוא. ולגלות מה נמצא מאחריו.

אז כתבתי שלושה-ארבעה עמודים, ואחרי כן נחתי. שמתי מכונת כביסה לעבוד, הוצאתי את הכלבה, ואז ישבתי וכתבתי עוד 2-3 עמודים, ואז ישבתי לעשות כמה טלפונים, ושבתי וכתבתי עוד כמה עמודים, ואז אכלתי והלכתי לנוח בצהריים.

לנוח ממש לא הצלחתי. קשה לי להירדם בצהריים כעת, מפני שאני חושש שמא לא אקום בזמן כדי לאסוף את מיכאל ודניאל מן המעון. חוץ מזה, קשה לי להירדם באחת וחצי בצהריים. זו הייתה שעת ערנות של עבודתי עד כה, וקשה להופכה לשעת שינה, רק מפני שבשלוש ומשהו עלי לנסוע ליפו ולהביא משם את הילדים הביתה.

בשלוש ורבע, אחרי שינה קצרה וקטועה, מדיטציה במיטה ומקלחת, נסעתי להביא את הילדים מן המעון.

בילינו אחר צהריים יחד, וערב, בשמונה נכנסו למיטות ועברו, כהרגלם, למיטתי, ואני נשכבתי לידם, עייף, מלטפם בידי.

גיליתי שכך הם נרדמים מאוד מהר. על מיטתי, בחברתי.

היו כבר כמה נשים שאמרו לי, שזה לא בסדר. שעלי להרגילם לישון במיטותיהם. אבל אני פועל מתוך האינטואיציה שלי. אני מרגיש, שכיוון שאני הורה יחיד, והם מבלים במעון את מרבית שעות היום, בערב ובלילה הם זקוקים לי וראוי ורצוי שיהיו איתי.

וגם אני זקוק להם. מתגעגע אליהם.

אז החלטתי להישאר בתוך השינה המשותפת, עד שיגדלו קצת, וירגישו שהם רוצים לישון לבדם, או עד שיגיע בן זוג, שידרוש את המקום הריק לצידי.

ואז, אחרי שנרדמו, בשמונה וחצי, סגרתי חרש את דלתי חדרי, יצאתי אל המטבח, ושוב כתבתי כמה עמודים, ממה שעלה בתוכי במהלך המדיטציה שעשיתי, כששכבתי לידם במיטה מקודם.

כשבדקתי עם עצמי כמה כתבתי היום הגעתי לכ-15 עמודים מודפסים של מכונת כתיבה. זה המון. ויש בהם חומר מצוין, שזקוק לפיתוח. אבל בהחלט מהווה בסיס להמשך.

הוא שאמרתי, הכתיבה חכמה ממני. והיא יודעת לאן להוביל אותי כדי להתרחש. כדי להתממש.