היום בערב השתגעתי מהתרגשות. שמתי את מיכאל ודניאל, שכובים במקביל על הגב, במרכזה של שמיכת הפעילות בסלון, וקפצתי רגע להביא לי קפה מבית הקפה הסמוך, עניין של כמה דקות. כשחזרתי, מצאתי את מיכאל באותה תנוחה, צוהל, ואילו את דניאל – על גחונו, בקצה שמיכת הפעילות, היכן שנגלה כבר השטיח שאני פורש מתחתיה. הילד לא רק התהפך לבד, אלא הזיז את עצמו לקצה השמיכה!
צהלתי וצחקתי מרוב אושר, הפשלתי את חולצתו ונשקתי לו בבטן, צוחק, עד שהתחיל אף הוא צוחק. ואחרי כן עשיתי אותו דבר למיכאל, שלא ירגיש מקופח, כמובן.
הבטתי בדניאל על ארבעותיו, על השמיכה, ולא ידעתי את נפשי. הייתי מוכרח לספר זאת למישהו, להראות זאת למישהו. אז דפקתי על הדלת של אילנה, המטפלת, אבל היא לא הייתה בבית ולא ענתה לנייד.
נו טוב, אז השתגעתי איתם עוד קצת, ואחרי כן יצאנו לטייל טיול ארוך בטיילת, לעת שקיעה, עם לונה, שם גם התיישבתי על הצוקים מול המים, מול לשון הים של יפו, וכתבתי שתי כתיבות. בתחילה מקרוב, כשהשמש עוד הייתה בשיפולי השמיים, ואחרי כן מרחוק, על ספסל עץ בגן המשחקים של צ'רלס קלור, מול שמש עוממת.
הילדים גדלים כל כך מהר, אל אלוהים. רק לפני כמה ימים מלאו להם ארבעה חודשים, הם קיבלו חיסונים, חטפו חום, שעבר אחרי יום, וכבר שלשום הורדתי את הבלנדר החדש, שקנו לי תלמידותיי מחיפה, והכנתי בו בפעם הראשונה מחיות.
מחית גזר, מחית קישואים, מחית גזר וקישואים מעורבבת וגם מחית אגסים, מהאגסים הנפלאים ששושנק'ה הביאה לסדנת הכתיבה לפני שבוע.
התחלתי באגסים, ולא בכפית, אלא באצבעי. כשהגשתי אותה לפיו של דניאל, הוא השתנק למול הטעם החדש, אבל כיוון שהוא אוהב למצוץ לי את האצבע, השתכנע, והחל טועם מן האגסים ונהנה מהם. מיכאל עיקם את פרצופו ופלט אותם החוצה. אבל למחרת, בידי אילנה, כבר לקלקו מן המחית הזאת בחדווה.
היום ניסיתי לתת להם מחית גזר. קיבלתי אותה תגובה. תיעוב מופגן, ואחרי כן מוכנות להתנסות מצד דניאל, וסירוב מצד מיכאל.
לא נורא, בסוף הם יתרגלו.
אבל כשהבטתי בהם הערב, לבושים כמו שני גברים קטנים, ככה, עם חולצה קצרה ומכנסיים קצרים, שהתאמתי את צבעיהם לצבע עיניהם, פשוט השתגעתי מהם.
רק ארבעה חודשים עברו מאז נולדו בדלהי, ומכל החוויה העזה שעברנו שם, והם כבר בבית, גדולים, כבדים אפילו, ואפשר להרים אותם בזה אחר זה על הידיים, לנשק אותם על הלחי, ובצוואר, להריח אותם ולומר להם, לכל אחד בנפרד, "איזה ילד מתוק אתה, אתה יודע עד כמה אני אוהב אותך בכלל?"
אם לשפוט לפי חדוות חייהם, צחוקיהם ושלוותם, הם כנראה יודעים זאת כבר.
