הורות

אוי, מאמע (2).

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (202).

     כשהילדים היו ממש קטנים, בני שנתיים וחצי שלוש, אמרתי להם, שתמיד יידעו, שהם הראשונים בסדר העדיפויות שלי, ושבכול זמן, אם הם מרגישים לא טוב, או משהו לא בסדר, תמיד יודיעו לי, ואגיע אליהם מכול מקום שאימצא בו.

     הילדים הפנימו זאת היטב. והשתמשו בזה אף מעט. רק כשבאמת רע או קשה להם. זה קרה פעמים ספורות ביותר.

     הבוקר, אחרי שיצאו אל בית הספר, כדרכי מדי יום חמישי, ניקיתי את הבית. האמת היא שהייתי נטול כוחות. קמתי עצוב. לא יודע למה. אבל אספתי את כוחותיי והלכתי לנקות. כרגיל. טאטוא, כיורים וחרסינות, ספונז'ה, ניגוב, וסידור הבית מחדש.

     ברגע שסיימתי, והתכוונתי לנוח קצת ואז להתיישב לכתוב, צלצל הטלפון. זה היה מיכאל, שהתקשר ממזכירות בית הספר. "אבא," הוא אמר לי, "אני מרגיש לא טוב. כואב לי הראש וכואבת לי הבטן."

     "אתה רוצה שאבוא לקחת אותך הביתה?"

     "כן."

     "תכף אצא אליך."

     גיהצתי חולצה, כי אי אפשר לבוא בגופיה או מסמורטט אל בית הספר, ונסעתי אליו, בישוב השכן לבון. מי שקיבל את פניי בחצר היה דווקא דניאל, שהופתע לראות אותי שם. מסתבר שמיכאל יצא מהשיעור וחיכה למעלה משעה במזכירות בית הספר, לפני שהתקשר הביתה. כך שאחיו כלל לא ידע על כך.

     הסברתי לו שמיכאל התקשר וביקש לחזור הביתה. הוא עזר לי למצוא את אחיו ואז שב למשחקיו. שמחתי לראות אותו מתרוצץ ככה בין חבריו בחצר בית הספר, שמח ומאושר.

     ואז נסענו הביתה, מיכאל ואני. רק אז גם קלטתי, שמרוב לחץ להגיע אליו לא לקחתי אתי את הארנק, ואני נוסע בלי מסמכים.

     בבית מיכאל התיישב על הספה בסלון ואמר שהוא רעב. נתתי לו שני פלחי תפוח עץ והתיישבתי לידו, מנשק ומחבק אותו. הוא מדד חום. אין לו. אבל הוא מרגיש חולה.

     דיברתי אתו קצת על ההרגשה שלו ביני לבינו ובבית. רציתי לוודא שלא מדובר בעניין רגשי. כשהבנתי שהוא מרגיש טוב בבית, נדאגתי עוד יותר.

     "אבא, סליחה שקראתי לך מבית הספר," אמר פתאום מיכאל.

     "ילד שלי, אין לך מה להתנצל. תמיד אמרתי לכם, שאם אתם לא מרגישים טוב מיד תודיעו לי ואבוא אליכם," הזכרתי לו. "טוב עשית שהתקשרת. עכשיו אכין לך מג'דרה לארוחת צהרים, כמו שביקשת בבוקר, תאכל ותלך לישון."

     הוא אכל. עכשיו הוא כבר ישן.

     הילד כבר שנתיים מזיע הזעה מוגברת, כול שעות היממה, כבר שנתיים סובל מכאבי ראש בקדמת המצח, ולאחרונה גם מריפלוקס ומכאבי בטן. בדיקות אנדוקרינולוגיות ונוירולוגיות לא העלו דבר. אבל לא ייתכן שזה ממשיך ככה, והילד סובל, ואף רופא ילדים/נוירולוג/אנדוקרינולוג לא מוצא הסבר לתופעות האלה חוץ מיש וירוסי בטן שמסתובבים, או שזה עניין רגשי. וירוסים לא מסתובבים שנתיים אצל אותו הילד, ועניין רגשי כנראה שאין.

     כבר קבעתי לו תור אצל גסטרולוג ילדים. אבל אני מוטרד. הייתי רוצה שירגיש טוב. הייתי רוצה לדעת בוודאות שהוא לא מפתח איזה משהו, שאין לי מושג לגביו.

     ועכשיו נזכרתי שבת דודתי היא רופאת ילדים. איוועץ בה. אולי גם ברופאת הילדים הקודמת שלנו, מתל אביב. לא יודע. כול העסק הזה לא מרגיש לי טוב. הלוואי והכול יהיה בסדר. הלוואי ואתבדה.

     הורות זה לא דבר קל, בחיי. הנשמה יוצאת אליהם. שרק יהיו בטוב, שה' ישמור עליהם, שיידעו רק טוב בחייהם. ככה, כול יום מתחיל בתפילה כזאת. בטח גם אצלכםן.

     ואז, כשאני נתקל בהפגנות המכוערות, האיומות, של הורים בגבעת שמואל נגד ילד טרנס, בשטנה שמקדמת רוני ססובר, על גבו של הילד הזה ומשפחתו, ולהבדיל – בנפילתו של רב סרן בר פלאח מנתניה, שכמו שאמרה אתמול קרן נויבך בשידור, היא משתתפת בצער אימו, כי כול ילד הוא בן של מישהי ושל מישהו, הלב נקרע לגזרים.

     קשה, ורע ומר פה, לפעמים. אז אף פעם לא מאוחר לבקש. בואו נהיה קצת יותר בני אדם זה לזה, חברות וחברים. כולנו ילדים של מישהו או מישהי, וגם של אלוהים.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.