כללי

או שזה החום, או שהזדקנתי.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (170).

     אתם מכירים את הימים האלה, שבהם אין לכם כוח לעשות כלום? הערבים, שבהם הכוח שלכם אוזל לגמרי, כאילו סחטו אתכם כמו סמרטוט, בשעת ערב מוקדמת? שכול מה שאתם רוצים זה לישון? זה מה שקורה לי כרגע, אבל אני מנצל את טיפות האנרגיה האחרונות שלי כדי לכתוב. כי עוד לא כתבתי היום, ויום בלי כתיבה, זה לא יום.

     הבוקר, כמדי יום חמישי, ניקינו את הבית. התעוררנו מאוחר, והיה לי קשה לכתוב דפי בוקר, וקשה לעשות אימון ארובי, ועד שסיימתי את ארוחת הבוקר השעה כבר הייתה תשע וחצי בבוקר, ואז עוד התיישבתי לקפה וסיגריה לפני הניקיונות.

     הילדים שאלו אם נוכל לרדת לבריכה. אמרתי להם, שאנחנו חייבים לנקות את הבית. אבל אחר הצהריים נרד למג'דל כרום, להביא מנקודת האיסוף שם עכברי גיימינג שמיכאל הזמין, נקנה במג'דל שק תערובת לתרנגולות, ואז ניסע לבריכה בכרמיאל.

     התוכנית התקבלה על דעתם. לשמחתי, דניאל נעתר לבקשתי וקיפל כביסה, והאכיל את התרנגולות, וליקט ביצים מן הלול, ורק אז יצא לחבר, ומיכאל עשה ספונג'ה בקומה העליונה, ואז שאל אם יוכל לעשות גם בקומה התחתונה, ואני שיבחתי אותו ושמחתי מאד. זה אפשר לי לעשות חרסינות וכיורים ברוגע, ואז לסדר מחדש את השיש במטבח.

     בצהריים הלכתי לישון, וכשקמתי הזדרזתי להכין לי מים וקפה לדרך. נסענו למג'דל כרום, אספנו את עכברי הגיימינג והעמסנו שק תערובת למכונית. משם נסענו לבריכה בכרמיאל. זה היה רעיון חכם, לבוא אליה אחר הצהריים. כבר לא היה מאד חם, הילדים נהנו בג'קוזי ואחרי כן בבריכה, ואני ישבתי בדשא וסיימתי עוד ספר תחקיר, "המראה של אירופה," ספרו של פרופ' יעקב ברנאי על תולדות הקהילה היהודית באיזמיר במאות ה-17-18.

     כשהיינו בכרמיאל קלטתי, שזו הזדמנות לעשות קניות הערב, במקום לרדת במיוחד מן ההר מחר בבוקר, בתוך החום הגדול. אז נסענו ל'רמי לוי'. מיכאל נשאר במכונית, דניאל יצא אתי לעזור לי בקניות. כשחזרנו הביתה עזרו לי לפרוק את המוצרים מן המכונית, ואז נעמדתי לסדרם, ולשטוף ירקות ופירות, בעוד הילדים הלכו לשחק במחשב.

     כשסיימתי כבר הגיע זמן ארוחת הערב. כול אחד אכל משהו, ואז הרגשתי איך האנרגיה נוזלת לי מן הגוף. בדרך כלל, בקיץ, אני מרגיש כך במהלך היום – ומתעורר לקראת לילה. האנרגיות שלי חוזרות, ואני יכול לעבוד גם עד אחת או שתיים לפנות בוקר, ואלה שעות מאוד פוריות. הפעם אני מרגיש גמור לחלוטין. אולי זה בגלל החום, אבל נדמה לי שיש כאן עוד משהו. אני מתבגר. מזדקן. כבר אין לי אנרגיות מטורפות כמו של גבר צעיר בן עשרים, שלושים או ארבעים. ואולי, כמו שכתבתי לעצמי היום בדפי הבוקר שלי, יש בזה גם ברכה. כי כשהייתי צעיר, הייתי כל כך מלא אנרגיה, ולהט אינסופי של עשייה, שלא עצרתי לשקול כול מעשה ממעשיי, ועשיתי כך הרבה דברים, אך גם לא מעט טעויות.

     כעת, בשנתי השישים ושתיים, אני מגלה כי נתמצקה בי איזו רצפת בטון של מתינות. כזו שעוצרת, שאומרת לאט לך, שב בשקט. תיהנה מן השלווה שלך ומן השקט והיופי שאתה מוקף בהם. שום דבר לא דחוף, לא דוחק. עבוד לאט עם החלומות שלך.

     לך תסביר את זה ליפיוף החתיך ההורס והסטרייט, שהתחיל לדבר אתי הבוקר באינסטגרם, מכול המקומות בעולם, ושלח לי במהלך היום תמונות של גופו המשורג קוביות ושל פניו יפי התואר. הוא גם ניסה להתקשר. אבל לא עניתי לו. למי יש בכלל זמן לזה. אני גם לא מבין מה בחור סטרייט מחפש אצלי, גבר קשיש, שגילי מכופל או לא יותר מזה מגילו.

     אבל מה, אני לא מתלונן. נעים להביט בבחורים יפים שנהנים מזה שמביטים בהם. גם אם זה כבר לא מעורר בי תשוקה מטורפת ומחויבת מימוש כמו בעבר. כי, כאמור, הזדקנתי. אין מה לעשות. והדבר הכי טוב שאני יכול להציע היום לבן זוג זה הכלה, אמפטיה, הבנה, אהבה ביתית וחיבוק.

     ומי יודע, אולי גם לסחורה כזאת יש קונים.

     שיהיה לכםן לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.