כשהייתי פעוט, בגיל שנתיים, כמו בניי היום, שמרה עלי דודה ציפורה. היא הייתה קרובת משפחה רחוקה שלנו, שגרה כמה בתים מאיתנו, ושימשה כמטפלת שלי. אמא הייתה מביאה אותי אליה, ואני הייתי רץ על שביל האבנים הירושלמיות המשוקעות באדמת החצר עד לשער הברזל, נעמד ובוכה מרה מול דמותה של אמי המסכנה, המתרחקת למקום עבודתה.
אחרי כן דודה ציפורה הייתה מכניסה אותה הביתה, ומציעה לי ארוחת בוקר. על פי רוב הייתה מבשלת לי ביצה רכה, בגביע, שוברת את קצה קליפתה, טובלת בתוכה פיסת רך-של-לחם, ומושיטה אותה אל פי. כיוון שכבר אז נגעלתי מן הרירים הכרוכים בביצה רכה, הייתי קופץ את שפתיי למולה, ואז הייתה מנסה בשיטות שונות לעודד אותי לאכול. פעם סיפרה לי על הילדים הרעבים שיש בקמבודיה, שהיו חולמים על ביצה רכה כמו שלי, פעם איימה שתקרא לשוטר ופעם אמרה שהזאב יבוא לטרוף אותי. הכול בהומור, כמובן, כי זה היה מתובל גם במשחקי מטוס ורכבת – רק שמשום מה הן למטוס והן לרכבת הייתה צורה דומה – כפית מתכת מלאה בצהוב של ביצה.
נזכרתי בזה הערב, בתום אחר הצהריים של קשב תזונתי לילדיי.
מיד כשיצאנו מן המעון בארבע אחר הצהריים, ונכנסנו לאוטו, מיכאל ביקש 'האם.' אז אמרתי לו שאנחנו נוסעים לשוק, והתחלתי מונה מה נקנה שם. בננה, תפוז, תפוח, עגבניה ומלפפון, וכל פעם שהזכרתי משהו שאחד הילדים אוהב, הוא השמיע את הצליל המוסכם עלינו כ'כן.' כי 'לא' הם כבר יודעים לומר. אבל ה'כן' יוצא להם במין המהום מצחיק, נהדר.
הגענו לשוק, מצאתי חנייה ללא תשלום, שזה סוג של חסד, ביום חמישי, ועשינו את המסלול הרגיל – עולים דרך סמטה צדדית עד לבית הצדפים, בית שיושביו חיפו את קירותיו בצדפי ים, בתבניות של ציורים ומוטיבים שונים – חנוכייה, פח שמן, מגן דוד וכדומה – דרך דוכן הקצבית, דוכן פירות ההדר, ואחרי כן בירידה למטה – דוכן הזיתים, דוכן הירקות לסלט, חנות הפרחים של כלנית וחנות הלחם של שמעון.
כבר כשהגענו לדוכן פרות ההדר מיכאל קרא והצביע באצבעו על הדוכן.
"אתה רוצה קלמנטינה?" שאלתי אותו.
"ההמממ (כן)."
"דניאל, אתה רוצה בננה?"
"ההמממ."
קילפתי לזה בננה ולזה פלחי קלמנטינה, והשניים אכלו מהן בהנאה.
עד שהגענו לדוכן הזיתים דניאל הספיק לתקוע אצבע בעין של מיכאל, לתפוס בלחיו ובעינו ולסובבן, לא לחדול שעה שתפסתי בידו כמה וכמה פעמים וביקשתי ממנו להפסיק, ולחטוף ממני מכה על ידו המענה, מה שגרם לשניהם לבכי, מיכאל משום שהוצק בידי אחיו, ודניאל משום שחטף ממני מכה על היד.
איש הזיתים שאל למה הם בוכים. הסברתי לו, ואז הושיט לי, בטובו, כמה זיתים נטולי גלעין, כדי להרגיעם. הוא הרי יודע עד כמה הם אוהבים זיתים. מאז נולדו, צריכת הזיתים שלי בהחלט גוברת.
"תגיד, יש לך זיתים עם כמות מלח מופחתת?" שאלתי אותו, את השאלה המטרידה אותי מאז עברתי את השתלמות 'המצפן התזונתי.'
אני מטורף על זיתים, ובעיקר הזיתים שלו. אלא שהם מאוד מלוחים, וחריפים, כי הם מגולגלים בסחוג אדום, ויש לי הרגשה שהם גם מלאים בסודה לשתייה או במשהו אחר, שנועד להבשילם מהר ולהכינם לממכר.
להפתעתי אמר לי שכן, והושיט לי זית שחור לטעימה.
הזית היה בשרני וטעים, ואכן, הרבה פחות מלוח משכניו לדוכן.
סיכמתי עם עצמי, שהפעם עוד אקנה לעצמי את הזיתים החריפים והמלוחים שאני אוהב, וגם הילדים, ובשבוע הבא כבר אקנה זיתים מופחתי נתרן.
כשהגענו ממש לקצה הירידה של השוק, מיכאל הצביע על דוכן העוגות וקרא.
"מה אתה רוצה, את זה?" שאלתי, מצביע בתקווה על עוגיות קוקוס.
"לא, את זה," השיב לי והצביע קצת ימינה, על שורה של סופגניות ממולאות בשוקולד.
נכנעתי. קניתי אחת, בצעתי אותה לשניים, ונתתי לכל אחד חצי.
כשהגענו לדוכן הלחמים של שמעון דניאל הצביע על לחמניית באגט צרה וארוכה, מצופה בשומשום, ודרש לקבלה.
אבל את זה החלטתי לא לתת להם, בשל סכנת החנק הטמונה בשומשום.
תחת זאת קניתי להם את הדבר האהוב עליהם שם, חלה קטנטנה כזו, בצעתי אותה לשניים והחלפתי את חצאי הסופגנייה בחצאי חלה.
זה החזיק בדיוק דקה.
הם ביקשו חזרה את הסופגניה שלהם.
נכנעתי.
אמרתי לעצמי, שכל אחד מהם אכל מקודם פרי, אז לא יקרה כלום אם יאכלו חצי סופגניה עם שוקולד.
במכונית נתתי להם לשתות מים ונסענו הביתה.
כשירדנו מן המכונית שניהם כבר זרקו את שאריות הסופגנייה על הכביש.
הבטתי בזה ושמחתי. הם לא משוגעים אחרי מתוק. וזה טוב.
קצת אחרי שסיימתי לרחוץ את הפירות והירקות ולשימם לייבוש, מיכאל נכנס וביקש 'האם.' הוא הצביע על השיש, מבהיר שכוונתו היא לבקבוק מטרנה.
הבנתי שזה הרגע שחיכיתי לו כל היום.
"מיכאל, אנחנו כבר ילדים גדולים ואין יותר בקבוקי," אמרתי לו.
הוא הרים קול מחאה ורקע ברגליו, ושוב הניף ידיו אל השיש.
הרמתי אותו בידיי שיתבונן בשיש.
"אתה רואה, מיכאל, אין האם כזה כאן, אין אפילו בקבוקים. נגמר," אמרתי לו והורדתי אותו מידיי. "אתה רוצה אורז ושניצל?"
"לא."
הוא ניגש אל דלת המקרר וביקש שאפתח אותה. פתחתיה בפניו.
הוא הצביע על סלסילת התות.
"אתה רוצה תות?"
"ההמממ."
מאושר הושבתי אותו ומיד אחריו גם את דניאל אל השולחן. חתכתי תותים לקעריות שלהם, והגשתי אותם בפניהם. ב-ל-י סוכר.
והם אכלו מהם לתיאבון.
אחרי כן מיכאל הצביע על קופסת הצ'יריוס, דגני הבוקר, ששכחתי לסלק אותה מטווח עין, אחרי שנודע לי כמה סוכר הם מכילים.
הוצאתי לכל אחד מהם קצת דגנים, ושמתי אותם בפניהם עם קערה של חלב.
הם ביקשו כפיות (א-פית). כשנתתי להם כפיות פלסטיק קטנות מיכאל זרק את הכפית בשאט נפש על השולחן, ודרש שוב א-פית.
הוצאתי ממגירת הכלים שתי כפות מרק מפלסטיק.
"את זה?" שאלתיו.
"ההמממ."
הוא טעם קצת מן החלב והצ'יריוס, ואפילו קירב את הקערית אל פיו ושתה מעט חלב.
דניאל היה עסוק בהעברת שיירי התותים מקעריתם אל קערית החלב, ואחרי כן בטבילת ידיו בחלב.
אחרי כן ירדו מן השולחן, לשחק בחצר, וכששבו הביתה ניגשו למקרר וביקשו שאפתח אותו שוב בפניהם.
הפעם בחרו מעדן 'קרלו,' מעדן שוקולד עם סוכר מופחת.
פתחתי את המעדן ושמתי אותו בפניהם. דניאל אכל גביע וביקש עוד אחד, שלא קיבל. מיכאל אכל פחות מחצי גביע, ואני בירכתי בליבי על כך שהילד לא רוצה הרבה מדי שוקולד.
ואז אני התיישבתי לאכול, סלט ולחם עם קוטג', וברגיהור אף הם להתישיב ליד השולחן. ממקום מושבו הצביע מיכאל לכיוון השיש וקרא קריאות.
"מה אתה רוצה, את זה?" הרמתי למולו את הצי'ריוס. "לא."
"את זה?" הרמתי עוד משהו. "לא."
"אני לא מבין מה אתה רוצה, מיכאל," אמרתי. ניגשתי אליו, הרמתי אותו בידיי אל השיש, ואמרתי לו "תראה לי מה אתה רוצה."
הוא תפס במחבת שעמדה שם.
נדהמתי.
"מה, אתה רוצה ביצה?"
"ההמממ (כן)."
מאושר הוצאתי שתי ביצים, טרפתי אותן במחבת עם קצת פפריקה מתוקה וכורכום, והגשתי אותן בפניהם על צלחות, יחד עם קוביות עגבניה.
מיכאל ישר כרסם בביצה. דניאל התמקד בעגבניה. אחרי כן החל מוציא חתיכות ביצה מן הצלחת אל השולחן, חתך-בטש אותן בסכין הפלסטיק שלו והשיבן אל פיו. עד שבשלב מסוים נמאס לו, ודאי היה כבר שבע, והוא הפך, פעמיים, את הצלחת שלו על תכולתה, על השולחן.
כשהחל מציק למיכאל הזהרתי אותו לבל יעשה כן, ומכיוון שהמשיך הרחקתי אותו על כסאו מן השולחן. וזה כמובן גרר מחאה.
מיכאל בינתיים ביקש לחם, את הגביע של הגבינה הלבנה ללא נתרן שאכלתי ממנה וסכין למריחה.
הגשתי הכול לפניו, והוא ישב, ובריכוז רב מרח לעצמו גבינה על הלחם, ואז ליקק את הגבינה מן הפרוסה.
"תאכל גם את הלחם," הצעתי לו.
אך הוא בשלו. מורח ומלקק. וצוהל וצוחק לבלי די, מפני שהוא מורח גבינה על לחם בסכין אמיתי, כמו אבא, כמו מבוגר.
דניאל בינתיים ירד מכסאו ובא, כדרכו תמיד, להתרפק עלי, בעודי יושב ומנסה לאכול את ארוחתי. וכיוון שלא נעניתי לו בהרמתו על ברכיי, מה שאני עושה לפעמים, אבל אז גם לא מתאפשר לי לאכול, טיפס על כסאי, ונעמד מאחרי גווי, מחבק אותי מאחור.
ואני ישבתי ואכלתי סלט ירקות מאתמול, עם לחם חי וגבינה, וחשבתי על רצוני לשפר את תזונתם, על הצלחתי במניעת בקבוק המטרנה של ארבע אחר הצהריים, ועל כך שהילדים לא ממש מטורפים על שוקולד, שזה נפלא, ויודעים טוב מאוד איך לווסת את מזונם בעצמם.
ואחרי כן, בשמונה, הם כמובן דרשו את בקבוק המטרנה של הערב, והוצאתי אותה מן המחבוא ונתתי להם, וכעת, חצות הליל, מיכאל התעורר, קרא 'האם,' וכשניסיתי להתעלם ממנו הגביר את קריאותיו עד שלבסוף נכנעתי, והבאתי לו בקבוק, אבל מדולל.
אז כן, אני יודע שזה רע לשיניים, וממש לא בא לי להתחיל להתעסק עם עששת בשיני חלב. אבל כנראה שייקח לי זמן לבטל את האכילה מבקבוק לגמרי, ועוד זמן כדי לשנות את תזונתם.
בינתיים עושה רושם שהם יודעים היטב מה הם רוצים, ומה טוב להם, וגם יודעים להביע זאת.
וזו כבר שימחה גדולה.
לילה טוב.
שניהם קפצו בפעם המי יודע כמה לחצר ולדלתה של אילנה, ואני נשארתי
אילן, תסביר להם את המניע להפסקת הבקבוק. תסביר להם על עששת. תסביר לה בשפה של בוגרים. תאמין לי שהם יבינו. וגם אם לא יבינו הכול, יבינו שאתה דואג להם ושאתה לא עושה את הדברים בשרירות. (וכמובן, לצחצח שיניים לפני השינה.)
(עצה מאימא מנוסה.)