אלימות בקרב ילדיםהורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםחד הוריחד הוריות

אני הילד שמציקים לו

כשהייתי בכיתה ג' עברנו דירה מנווה מגן למערב רמת השרון, לבית שהיה בית סבי וסבתי. עברתי משכונת מגורים שהילדים בה הציקו לי בכינויי גנאי ובהתנכלויות, וגם בית ספר. חשבתי שבזה תמו ענייניי. אך טעיתי. ביום הראשון בבית הספר החדש הדביק לי איזה ילד כינוי, שנותר עמי עד אחרי הצבא, ובאחד מערבי הכיתה הראשונים, בבית של איל ועדו עמירן, אחים תאומים ילדי ג'מאייקה, שעלו ארצה והתיישבו ברמת השרון, הילדים שפכו עלי מיץ פטל אדום, ממותק ודביק, ואז גם גלגלו אותי על העפר.

נמלטתי משם הביתה עם בגדים לבנים וחגיגיים מוכתמים בבוץ, בפטל ובדמעות.

אימי המזועזעת רק שמעה מפי מה אירע לי, וביום ראשון שאחרי כן נטלה את אחי יאיר, שעוד היה אז בעגלה, ובאה אתי לבית הספר. היא נכנסה לשיחה עם המחנכת שלי דאז, אראלה גונן. אינני זוכר מה אירע בהמשך. אני יודע, שרק כאשר חנה רייכר, אשתו של גדעון רייכר, הייתה המחנכת שלי, היא מצאה את הפתרון לקשיי החברתיים. היא מינתה אותי לאחראי המפתח של ארון הכיתה. אחרי כן לראש ועדת קישוט. אחרי כן הפכתי למדריך צעיר בקן הנוער העובד והלומד, וכך, למעשה, סללו את דרכי לאופן שהתפתחו בו חיי כאדם – מצד אחד פעילות חברתית מואצת, מוחצנת, שיש בה בהחלט צד הזועק לאישור, ללגיטימציה ולתשומת לב, מצד שני – הימשכות פנימה, אל עולמי הפנימי, היוצר, העשיר, שבו תמיד טוב לי, גם כשאני לבדי.

הבוקר, אני הייתי האימא שלי, ובאתי אחרי הילדים לבית הספר, לשיחה עם המנהלת.

ביום הראשון ללימודים מיכאל סיפר, שהציקו לו. כשנקב בשמו של הילד שהציק לו, נרגעתי. זה ילד שעשה כן גם בשנה שעברה, הזמנו אותו אלינו הביתה, הפכתי אותם לחברים. אמרתי לעצמי בלבי שזה ייפתר.

ביום השני ללימודים מיכאל בא הביתה ואמר, שילד חדש בבית הספר הציק לו. דרך לו על שרוכי נעליו, שנפרמו, וגרם לו ליפול. ביום שני כבר אמר שהוא לא רוצה יותר ללכת לבית הספר, כי מציקים לו בו.

ביום השלישי כבר החריף את הטון. הוא אמר שהוא לא הולך לבית הספר. בבוקר אתמול, כשקמנו, מצאתי אותו בחמש וחצי בבוקר מול הטלוויזיה.

"אבא, קמתי בשתיים בלילה ומאז לא הצלחתי להירדם," אמר לי.

נחרדתי. הרי אתמול היה יום עמוס במיוחד. בית ספר, מרכזון ואחריהם שיעורי נגינה ותיאוריה בקונסבטוריון של כרמיאל.

למרות הפצרותיו להישאר בבית שלחתי אותו אל בית הספר, אך סיכמתי אתו, ועם אחראית המרכזון, שישוב בצהריים הביתה, יאכל אתי וינוח בצהריים, כדי שיהיה לו כוח לשיעור הנגינה.

ניקיתי את הבית, הכנתי להם שניצלים ובסופו של דבר גם דניאל ירד מן האוטובוס ישר הביתה. ישבנו ואכלנו שלושתנו יחד. בארוחת הצהריים סיפר לי מיכאל, שילד הטיח את ראשו ברצפה. הוא שכב על הארץ להנאתו, ואיזה ילד בא, משך אותו בכובעו – ואז שחרר אותו כך שראשו נחבט בארץ.

"מיכאל, איך זה יכול להיות שכול יום מציקים לך בבית הספר?" שאלתי. "אולי אתה צריך להביע יותר תקיפות וחוסן?"

"אבא, אתה לא מבין?" שאל מיכאל, "אני הילד שמציקים לו בבית הספר. כמו שאתה היית בילדות שלך."

הילדים מבקשים הרבה שאספר להם על שנות ילדותי. ואני עושה כן. אינני מסתיר מהם דבר. אני מאמין שסיפורי ילדותי מכינים אותם למורכבות החיים, בחברת הילדים ומחוצה לה.

אבל המשפט הזה הקפיץ לי את כול הנורות האדומות בראש.

הבטחתי למיכאל שאבוא עוד היום לבית הספר, כדי לטפל בכך. היה לי חשוב שיידע שאני אתו, לחלוטין. ואכן, הבוקר, מיד אחרי שהילדים עלו להסעה, נסעתי אחריהם לבית הספר.

שוחחתי עם המנהלת, שהיא אישה מדהימה. היא הבטיחה לטפל בזה. לשוחח הן עם מיכאל ודניאל והן עם הילדים שהציקו לו. ואני מאמין שכך תעשה.

כשסיפרתי על זה לאבא שלי הבוקר, אמר מיד שאולי נצטרך להעביר אותו בית ספר. "זה מקודם מדי, אבא," אמרתי לו, "זה רק השבוע הראשון ללימודים, וגם בשנה שעברה בשבוע הראשון היו בעיות כאלה. לוקח לילדים להסתגל לבית הספר אחרי החופש, להיכנס למשמעת, הם גם בכיתות חדשות ובמבנה חדש לגמרי, שעוד אין בו משחקים בחצר. אז בהפסקות, במקום להוציא אנרגיה במשחקים בחצר, הם מתנכלים זה לזה."

בית הספר החדש באמת רחב ידיים. כיתות נפלאות, ענקיות, רב תכליתיות, עם מפלסי למידה מגוונים. במסדרונות הרחבים ישנן פינות תחפושות ותיאטרון בובות, ספריות ויצירה, ובמרכז בית הספר יש גם אמפיתיאטרון בנוי, מקורה בתוך המבנה עם המשך בחצר פנימית מחוצה לו.

גם מגרש ההיסעים מסודר היטב. לכל ישוב מוקצה מפרץ חנייה, בו האוטובוס מוריד ומעלה את התלמידים, ושמחתי מאד לפגוש את אליה, המנהלת, עומדת ומקבלת כל אוטובוס תלמידים, בעצמה, עד שכול התלמידים כבר נמצאים בבית הספר.

בחדר המורים המרווח, על הדלת, תלוי גם לוח נוכחות של מורים, בארבעת חלקי בית הספר השונים, בהפסקות, כך שיש השגחת מבוגר בכל זמן.

עם זאת, ילדים הם ילדים, הם שובבים, לא לגמרי מודעים לפעולותיהם, אכזריים בדרכם, וזה מתכון לצרות.

דיברתי על כול אלה עם המנהלת, הצעתי לה לזמן אותי כסופר, כמורה וכאב, בכול בוקר פנוי שיש לי, אל בית הספר, כדי להראות בו נוכחות לא מצד המשמעת, אלא מצד הורי תומך. אני מאמין שזה יקרה, כפי שזה קרה בשנת הלימודים הקודמת.

מה שבטוח זה דבר אחד. חייבים להיות מאוד קשובים לילד, וכשהוא אומר דברים כאלה שסיפרתי לכםן, אי אפשר ואסור לעבור עליהם לסדר היום.

אני עצמי הייתי ילד רך בשנים, שהתקשה מבחינה חברתית בבית הספר. איפשהוא, כנראה בכיתה ז', חנה רייכר לימדה אותי להבנות לי תפקיד חברתי, שיהפוך אותי למרכז בחברת הילדים. בסופו של דבר, הפכתי למדריך אהוב ולרכז של קן רמת השרון, קן של 800 חניכים. לא הייתי מעולם 'מלך הכיתה,' גם לא קרוב לזה. מעמדי החברתי שופר ככול שגיבשתי את יכולותיי כמדריך וכמנהל. אבל בכול דרכי ובכול הישגיי עד הנה, בתוך תוכי, תמיד היה ונותר אותו ילד, ששפכו עליו מיץ פטל, גלגלו אותו בעפר וקראו לו בשמות גנאי.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.