הורות

אני כנראה באמת לא מבין כלום.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (112).

     פעם, לפני מאתיים שנה בערך, מישהי אמרה לי שאני איש יחסי ציבור מבלי שאני יודע את זה. זו הייתה אשת יחסי הציבור הכי ותיקה בתחומי התרבות, אורה לפידות האהובה, והוותיקה מכולנו. אחרי כן, מירה ורדי, שהייתה אשת יחסי הציבור של הוצאת 'כתר' וגם דוברת 'הקאמרי' לפניי, אמרה לי שאני מחזאי ותסריטאי, ושאני עוד לא יודע את זה. הן צדקו.

     אני באמת לא יודע כלום. אני יודע רק דבר אחד. שאני מביט בעצמי ובעולם, וכותב. מגיל ארבע עשרה. ולעולם אינני יכול לדעת באיזה אופן הכתיבה שלי נוגעת בבני אדם ומה היא מניעה בהם. וזה מחייב כנות, אותנטיות רגשית, מסירות מוחלטת לכתיבה – והרבה ענווה. כי מה אני בכלל יודע. אני יודע להתבונן, להקשיב ולכתוב, ולהשתדל שמה שיוצא מתחת ידיי יהיה הכי נקי שאפשר. זהו. כול השאר הוא בידיכםן.

     על הדברים האלה אני חושב מאז אתמול בערב, אחרי שכתבתי והעליתי את הפוסט 'הבן שלי רוצה לאכול בג'פניקה.' כתבתי אותו כדרכי, כמשהו שתפס את תשומת לבי ברגע נתון. בעבורי זה היה רגע משמעותי, מכוֹנן ובעבורי אפילו משעשע בדרכו. לא היה לי מושג שזה ייגע בכםן ככה, ויניע מכםן כול כך הרבה תגובות.

     יש אנשים הרבה יותר חכמים ומתוחכמים ממני ביחסם לרשתות החברתיות. הם רואים בהן פלטפורמה של שיווק ומכירות של עצמם, השירותים שהם מציעים ומוצריהם. בעבורי, הרשתות החברתיות הן קודם כול שנוֹרקל, וכול פוסט שאני כותב הוא צינור האוויר והפריסקופ שאני שולח מן הצוללת של עולמי הפנימי אל המרחב. כך היה תמיד, כך היה בהחלט מאז התחלתי כותב את הבלוג שלי, 'אבא קומתיים,' על הליך הפונדקאות שבו נולדו בניי, ועל כול שנות הורותי מאז ועד הנה. הרגשתי לבד בזה, אז כמו שנהגתי כול חיי, פתחתי בלוג כדי ליצור לי בו מרחב, מרחב התייחסות והדהוד, מרחב של קבלת עצה ותמיכה.

     במהלך אחת עשרה השנים שאני כותב את הבלוג שלי, ברשתות החברתיות, למדתי על מה עלי לכתוב ועל מה מוטב שלא אכתוב. כל פוסט שפרסמתי במהלך השנים האלה לימד אותי את גבולות המבע שלי, את גבולות חירותי ופרטיותי מול משפחתי וילדיי ומולכםן. הבנתי, שכמו כול כתיבה, גם הפוסטים שלי מייצרים 'פרסונה,' תדמית מסוימת, אבל יחד עם ההבנה הזאת היה לי תמיד ברור, שאינני יכול להיות אלא מי שאני. אדם גלוי לב, אוהב, יצירתי וישיר.

     התגובות על הפוסט אמש טלטלו אותי מאד. הבוקר הסתובבתי עם חֵמר בראש ובבטן. התחלתי לתהות, אולי עשיתי משגה שכתבתי והעליתי אותו לרשתות החברתיות. אולי עלי למחוק אותו. אולי משתמע ממנו שאני במשבר כלכלי ומשווע לעזרה, או משהו כזה. וזה בדיוק ההפך ממה שהתכוונתי לבטא בו.

     בפברואר האחרון זכיתי בפרס ברנר לספרות, חמישים אלף שקלים. זה איזן אותי כלכלית ונתן לי תחושת ביטחון. לשמחתי, דווקא אז הייתי בעיצומו של תהליך הלמידה שלי איך להתנהל נכון מבחינה כלכלית, בסיוע עמותת 'פעמונים.' התחלתי בתהליך הזה לא מתוך מחסור, אלא מתוך ההכרה, שהתאחרה אצלי במשך שנים, שאני מתנהל כלכלית באופן שגוי ועלי ללמוד איך להתנהל נכון. תודה לאל, למדתי. וזה בדיוק מה שניסיתי להעביר בפוסט שלי אמש. לא שאני במצוקה כלשהיא. אלא שאני מתנהל אחרת כיום.

     לבנים שלי לא חסר דבר. אבל אני מנסה ללמד אותם מה שלמדתי אני באיחור רב. איך להתנהל נכון. הילדים בימינו הרי חשופים לאינספור פיתויים מסחריים. לפני חצי שנה הם היו חייבים להחליף אופניים. מכרתי את הקודמים למוכר האופניים במג'דל כרום, והחלפתי אותם בחדשים לדניאל ובמשומשים למיכאל. עכשיו הוא רוצה להחליף אותם שוב. לפני שלושה חודשים דניאל היה מוכרח מוט פּוֹגוֹ, כדי לקפץ בו כמו קנגורו. השקענו בזה את כל דמי הכיס שלו ואת המתנות שקיבל ליום ההולדת, והוספתי על זה לא מעט. מוט הפוגו שימש אותו בדיוק לשבוע. עכשיו הוא מנסה למכור אותו. עכשיו הוא רוצה מצלמה.

     מיכאל, אחיו, נהיה גיימר. מקודם הם ביקשו, שניהם, טבלט, כדי שיוכלו לשחק במהלך נסיעות ארוכות. הם קיבלו. השבוע הוא כבר הציב לו ולי יעד חדש. מסך מחשב גדול ומקומר, שיוכל לראות יותר חלקי 'פורטנייט' בו. אבל אני, בעצת הפסיכולוגית המלווה אותנו, הבהרתי להם כבר מזמן, שיש להם רק ארבעה מועדי קנייה בשנה: ראש השנה, פסח, ההולדת שלהם וחנוכה, אז שיחדלו לבקש מדי יום משהו חדש. שיתייקו לעצמם בקלסר כל מה שנפשם חשקה בו, יחסכו את דמי הכיס ופדיון הבקבוקים שלהם, ואז, מדי מועד רכישה, יבדקו מה הם רוצים מכול מה שתייקו להם, כמה כסף יש להם ואיך יוכלו להשלים את השאר.

     השיחות האחרונות שלנו הן על פרנסה. אני עובד מיום שאני זוכר את עצמי. הרבה בזכות אבא שלי, שאמר לנו תמיד, שהמחויבות שלו כהורה היא לספק לנו קורת גג, לבוש, מזון ובריאות. ואם אנחנו רוצים משהו מעבר לזה, עלינו לעבוד בשביל זה. כך חינך אותנו מגיל צעיר לעבודה. אבל תמיד, כול הזמן, עד היום, הוא גם עוזר לנו. כך רכשתי את טייפ הסלילים הראשון שלי מאחיו, דוד ישראל, מהכנסתי בניכוש עשבים בשדה התות של מוטק זכרו לברכה, ברמת השרון, כך מימנתי חלק משיעורי הנהיגה שלי מעבודה כקופאי במינימרקט ואחרי כן בשופרסל רמת השרון.

     בהתאם, גם דניאל כבר מבקש לעבוד. ברחיצת מכוניות ובשאיבת אבק בבתים. שוחחנו על מדרג מחירים. הוא רצה לגבות 50 שקלים על ניקוי רכב מבחוץ ועוד 50 על ניקוי מבפנים. הסברתי לו, שאיש לא ישלם לו כפול ויותר ממה שגובים בכפר בעבור רחיצת מכוניות. לכן, עליו לגבות 30 שקלים לרחיצת חוץ ו-20 לניקוי פנים הרכב, אלא אם כן הוא מוסיף לזה וקס. וכעת עלי ללמדו מה זה וקס ואיך משתמשים בו.

     בנוגע לשאיבת אבק, הצעתי לו שיגבה 10 שקלים לפריט ריהוט.

     מיכאל גם הוא רוצה להתפרנס. אבל אצלו זה הרבה יותר אוורירי. הוא חשב שיוכל להתפרנס מתחרויות פורטנייט או עניינים כאלה. הסברתי לו שאני מדבר על פרנסה עם כסף ביד. הצעתי לו שיחשוב מה הכישורים שלו, מה הוא יודע לעשות ומה ירצה לעשות מתוך זה בעבור איזה סכום. סיפרתי להם איך רמי הג'ינג'י ואני עבדנו בשיכון פקר ברמת השרון בגינון, ואני גם בהשקיית גינות של שכנים שנסעו לחופשות, לפני שהיה בכלל עידן ההשקיה האוטומטית.

     הסברתי לשניהם גם את חוק ההיצע והביקוש. כי רעיון קודם שלהם היה לפתוח דוכן נקניקיות, והצעתי להם לרדת מזה, כי נקניקיות זה משהו שכול אחד יכול לעשות בביתו, ולכן אין טעם לפתוח דוכן כזה בתובל, אלא בצומת דרכים כלשהיא, והם צעירים מדי בשביל זה. כשתגדלו, אמרתי להם, ויהיה לכם רישיון נהיגה, תוכלו לשכור רכב מסחרי ולפתוח דוכן דרכים. אך בשביל כך תצטרכו גם רישוי עסקים, ביקורת תברואה וכו'.

     בקיצור, הפוסט של אמש, כמו הפוסט הנוכחי, בא לספר לכםן על האופן שבו אני מחנך את עצמי ואת ילדיי לחשיבה כלכלית נכונה. ובשום פנים ואופן לא כדי לבטא איזו מצוקה או דלות. ברוך השם, לא חסר לנו פה דבר. כן, אני סופר המתפרנס מספריו, מסדנאות ומעריכה ספרותית ומפגשים עם קוראים, ואני גם אב יחידני לשני בנים מהממים, עם צרכים משתנים משלהם. אני מבחין בפער בין ההוצאות לבין ההכנסות, ומנסה לצמצם אותו, מבלי להחסיר מהם דבר. זה מחייב הקטנת הוצאות והעלאת הכנסות. זה  עד כדי כך פשוט. אז אם אני לא אוכל בחוץ, מעדיף מנוי ל'אספרסו קלאב' ולקיחת קפה לדרכים בתרמוס מן הבית, במקום לקנות קפה על כל צעד ושעל, וחטיפים מ'רמי לוי' במקום בתחנות ריענון בדרכים, זה לא בגלל שאני עני, או מסכן, אלא מפני שאני מעדיף להשקיע את עלות המותרות הללו, או עלות ארוחה בג'פניקה, בחוג צילום, שדניאל ביקש, ויתחיל בעוד שבוע, בטיפול או בנסיעת תחקיר לספר הבא, שאני מחויב אליו.

     יכול להיות שאסור לי להיות כן, גלוי לב, או לשתף את קוראיי וקוראותיי בעולמי. יכול להיות שמה שאני כותב נתפס אצל חלק מכםן כביטוי של מצוקה, במקום של שפע. כדימוי של חלש במקום דימוי של חזק. אבל אני לא יודע לשים על הדף או על הצג שום דבר אחר מלבד מי שאני עצמי, ומה שהם חיי. אני לגמרי לא יודע לשחק את משחק התדמיות הזה. אבל אני כנראה עושה אותו בבלי דעת, לטוב ולרע, כי כמו שאמרה לי לפני מאתיים שנה אורה לפידות, מבלי לדעת את זה בכלל, כזה אני, מבטן ומלידה.

     תודה על הקשב, ועל מקומכםן בעולמי, הממשי והווירטואלי כאחד. ואם אתםן רוציםות לרכוש מספריי, ללמוד אצלי כתיבה, לקבל מידיי עריכה של ספריכםן או להזמין אותי למפגש סופר, ודאי שאשמח. אבל בבקשה מכםן, בואו אלי ממקום של רצון ושל שמחה. לא ממקום של דאגה או חמלה. יש הרבה בני אדם הזקוקים לעזרה דחופה בכלכלת הצרכים הבסיסיים ביותר של חייהם, כמו עוזרות הבית, המרוויחות שכר רעב, ואת הכתבה על אודותיהן קראתי בסוף השבוע בלב נחמץ.

     תודה לאל, אני לא שם. ותודה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close