יומן הצמיחה (21).
"ברוך מרפא חולים" קרא יאיא, השכן שלי, כשראה אותי היום אחר הצהרים עובד בגינה. הוא קיצר את הברכה, שנוסחה המלא הוא "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם רוֹפֵא חוֹלִים", ושאל אם כבר שכחתי שעברתי צנתור שלשום. צחקתי ואמרתי לו שהצנתור מזכיר לי את עצמו היטב. ואכן, המפשעה הימנית שלי, שדרכה החדירו הפעם את הצנתר, היא שטף דם אחד גדול.
זה לא תענוג לעבור צנתור ברגליים. מגלחים את גופך, וכיוון שאתה בהרדמה מקומית בלבד אתה מרגיש כול דחיפה ולחיצה של הצנתר פנימה, עם קפיץ ואז עם בלון כזה ובלון אחר, את הניפוח בתוך העורק וכול הכנסה והוצאה של משהו דרך המפשעה לעורק. וכאשר הצוות הבכיר של מחלקת כלי הדם כולו נוכח בחדר הצנתור, ועובד מול נציגה של חברה מסחרית, עם מכשיר אנגיו חדש, זה מביך עוד יותר.
אבל אין לי טענות. הצוות עשה עבודה טובה, מצוינת, ועם סיום ההליך נשאר מנהל המחלקה בעצמו כדי ללחוץ לי על נקודת הכניסה, עד שתיאטם. באותה הזדמנות הבהיר לי שמחלקת כלי הדם ההיקפית שלי החמירה. ובהיותי חולה סוכרת ומעשן, אם לא אחדל מיד לעשן, ניבא והקציב לי שנות חיים, ואז העמיד מולן תקופה ארוכה הרבה יותר לו אחדל לעשן. אינני מפרט את מספר השנים לכאן או לכאן כי הוא מבעית ומצמרר.
בקיצור, הוא שלח אותי משם עם בהלה אמיתית. אז ביום הצנתור ולמחרת עישנתי מעט מאד. היום כבר קצת יותר. עדיין רחוק מאד מקופסה ליום כהרגלי. כעת כול סיגריה בעבורי משמעותה ברורה וחדה. ואני צריך להתגבר על זה לגמרי. בהקדם.
אבל הבוקר קמתי כדרכי לפני חמש, עשיתי אימון ארובי וגיליתי עד כמה הרגל חופשיה מכאב. כעת, דווקא רגל ימין מכאיבה לי, והמשמעות היא ברורה. לא אתפלא אם בבדיקת הדופלר שאערוך עוד חודש יודיעו לי על צנתור נוסף, ברגל ימין.
האשפוז בבית החולים הוא לא חוויה נעימה. אמנם, הצוות במחלקת כלי הדם עושה מאמץ יוצא דופן כדי להקל על החולים ולהתמודד עמם. אבל אוכלוסיית החולים מורכבת. במיטה לידי שכב גבר צעיר, סכיזופרן, עם פצעים קשים ברגליים. בחדר הסמוך שכב פצוע ירי ברגליים, שזעק יממה רצופה מרוב כאב. בחדר אחר מג"בניקית. וכמות הפעמים ששמעתי את הקללות 'קוס אמעק' ו'שרמוטה' ב-48 שעות הייתה כנראה מה ששמעתי מקודם במשך עשור או יותר.
אמש, בשעת ערב, ירדתי לשבת בחצר בית החולים, לשתות קפה ולקרוא. לפתע התפרצה אל כר הדשא לפני חדר המיון בחורה, אישה צעירה, בצרחות אימים, כנראה שהייתה בהתקף פסיכוטי. אחריה רץ צעיר, שניסה להרגיעה, ואז נעצרה, חבטה בו, הוא פרץ בבכי מרורים והיא המשיכה לרוץ כמטורפת.
"זה הכול הסמים," הפטיר מישהו בבית הקפה.
מאבטחיו של חדר המיון באו אליהם, שוחחו אתם, ומשראו שאין עם מי לדבר הדפו אותם אל מחוץ לבית החולים. אינני יודע מה עלה בגורלם של שני הצעירים האלה אחרי כן. אבל זה המחיש לי דבר אחד. בית החולים הוא פלנטה אחרת. יש בו חתך אוכלוסייה שאדם אינו פוגש בדרך כלל, ורוב בני האדם בו נמצאים במצב של חרדה או אי ודאות מאיימת, ובקצות העצבים שלהם. כול נקודה קטנה של אי שביעות רצון, אי הבנה או כשל בתקשורת, מתפתחת מיד לזעם בלתי נשלט. כך הבחנתי בגבר אחד, כבן ארבעים, שהוביל את אביו על כיסא גלגלים והתיישב לידי, ופצח במסכת טרוניות זועמות על מישהי, כנראה אחות או רופאה באחת המחלקות, ולא שם לב בכלל איך אביו מנסה להרגיע אותו, והוא הולך ומתנפח מרוב זעם, ואז גם צועק על אשתו או חברתו שהתקשרה אליו בטלפון, פורק עליה את תסכולו המצטבר.
תפסתי את עצמי והסתלקתי מחברתם, פשוט כדי שהזעם שלו לא ישפיע גם עלי.
הבוקר זכיתי להארקה מבורכת של כל התחושות האלה בשיעור השני של חקלאות ביו דינמית, בהנחיית ניצן שפילמן, במושב היוגב. למדנו איך לקלטר ולעצב ערוגה, וביצענו זאת בפועל, והפעם גם אני יכולתי לתרום יותר למאמץ המשותף. בתמונה תוכלו לראות את שתי הערוגות שיצרנו. עבודת הבית שלנו היא להכין בבית ערוגות כאלה לשתילה וזריעה בתוך שבועיים. ואצלי, מכיוון שבניתי ערוגות מוגבהות, יהיה עלי לטפס עליהן, לבדי או לבקש מבניי שיעשו כן, כדי להפוך את האדמה בתוכן עם קלשון, ואז לקלטר ולהכין אותן לשלב הבא.
בינתיים, היה עלינו לפנות את שאריות הגזם של הוויסטריה מכול אדמת החצר. בשיעור הסתבר לי, ששגיתי ברכישתה של מכונת ריסוק הענפים שקניתי. אני חשבתי שאהפוך את הוויסטריה לרסק גזם שיועיל בחיפוי העפר בגן הירק. מסתבר, כך הסביר ניצן, שנוכחות מרובה מדי של גזם או חומר אורגני אחר בעפר גוזלת ממנו בתהליך הקומפוסטציה את החנקן, שהירקות זקוקים לו בעצמם, ואז נכנסים למעגל סגור של החדרת כימיקלים לקרקע, והרעלתה.
הקיצור, גרפתי את הגזם, הבנים גררו אותו בבאלות אל פינת המחזור, את מכונת הגזם אאפסן או אמכור הלאה, ועל אדמת החצר, מסביב לערוגות, במקום שאינני יכול להפוך בו את האדמה מחשש פגיעה בצנרת, אזרע כנראה פרחים.
כל ימי שהותי בבית החולים קראתי בספרו של משה ליבס על סוד האמונה השבתאית, וזה אחרי הקריאה בספרה של רחל אליאור על השכינה והמשיח. זה מקצה התיקונים האחרון שלי בספרי הבא, ואני חייב להודות שהשהות בבית החולים אפשרה לי ריכוז מרבי בזה. אבל אין בי שום רצון בחוויה חוזרת כזו. טוב לי להיות בבית שלי, עם בניי, ובגן הירק שלנו. החיים כאן טובים הרבה יותר.
