הֱיֵה לִי חָבֵר, הֱיֵה לִי אָח

ההורות עם כול ילד, ודאי עם תאומים, מזמנת הפתעות מדי יום, מדי רגע. לעתים הן מרנינות לב, לעתים פחות. סוף השבוע הזה עמד באופן בולט ביותר בסימן חברויות. עד כה, מיכאל ודניאל היו תמיד חברים איש של רעהו. אבל כבר מזה זמן שהם מבקשים מדי יום לפגוש חברים, שלהם או שלי, לא משנה. העיקר להיות עם חברים.

הגיל שלהם, גיל ארבע, מגביר את הצרכים החברתיים. אני מניח שגם המבנה המשפחתי שלנו, ההורות היחידנית והביחד-התאומי, מעורר בהם צורך להתאוורר קצת מן היחד הלוחץ ולהכניס לתוכו חברים חדשים.

כך, אפוא, מצאנו את עצמנו מקדישים את כול סוף השבוע לחברים. ביום שבת בבוקר נפגשנו עם מֶגְנָה ונִירְוַאן. מגנה היא ילידת הודו, הנשואה ליהודי יווני. נירוואן הוא בנם. לראשונה הכרנו אותם במרכז סוזן דלל. אחרי כן התראינו פעם או פעמיים בחוף הים. אז גם החלפנו טלפונים וסיכמנו שנפגיש בין הבנים. אף על פי שנירוואן מדבר רק אנגלית וקצת הינדית, הם מחבבים אלה את אלה ומצאו להם דרך לתקשר בלי מלים, או שעה שכול אחד מדבר בשפתו.

מגנה ונירוואן באו אלינו עם כלבתם, כלבת זאב בוגרת ומלאת אהבה, וכמעט מיד ביקשו הילדים לצאת לטייל טיול ארוך על אופניהם. אז ארזתי תיק עם פירות וחטיפים, דניאל אחז ברצועה של הכלבה, כפי שהוא עושה עם כל כלב שיש באפשרותו לקבלו להשגחתו, ויצאנו לדרך.

נסענו דרך מרכז סוזן דלל עד שהגענו לגן המשחקים השכונתי, בקצה רחוב שבזי, שם נפגשו הילדים בג'וזף, חברם מן הגן. שם, בגן, פגשה מגנה את עמליה רוזנבלום, חברתה, עם בנה. ואז הסתבר לי, שעמליה שכנה שלנו, בנווה צדק, שפעמים רבות חלפתי על פניה מבלי לומר לה שלום, אף על פי שאני מכיר אותה, בהיותה סופרת, מן הטעם הפשוט – שערה ארך מן הפעם האחרונה שנפגשנו בה, לפני שנים, ופשוט לא זיהיתי אותה כלל.

ישבנו שלושתנו על ספסל ושוחחנו, בעוד הילדים מתחברים אלה לאלה. אני הוצאתי מתיקי תפוח ותפוז, קופסת פרינגלס ושקית דוריטוס – אלה החטיפים שהילדים בחרו לעצמם במכולת לקראת שבת – קילפתי את הפירות, בצעתי אותם לפלחים, והילדים חילקו חטיפים ופירות לכול.

"סליחה שאני מטיפה," התפרצה עלינו פתאום באנגלית מישהי, אמא לילד או לילדה, שנעצרה למול הספסל שלנו על אופניה, "אבל אם באתם לכאן כדי לשחק שחקו, אל תאכלו, אל תערבבו בין משחק לבין אכילה!"

אמרה, חיכתה רגע לראות אם היא מקבלת איזו תגובה משלושתנו, שהבטנו בה נדהמים, ואז פשוט עלתה על אופניה והסתלקה משם.

זה היה משונה, לכל הפחות. תהינו האם מדובר בהטפה חינוכית לגבי שמירה על גבולות ומסגרות, או סתם במטורפת או בצדקנית. אבל אחרי כן שבנו לעניינינו.

מקץ שעה ארוכה נפרדנו מעמליה ובנה, ומגנה ונירוואן באו אלינו בהזמנת הילדים לארוחת צהריים. הגשתי לשולחן שוקי עוף שהכנתי כדרכי, ביום שישי, לכול השבוע, מתובלים בשמן, סויה פחותת נתרן, כורכום, כמון, קארי, פפריקה מתוקה, פלפל שחור טחון וזהו. מגנה טעמה את השוק ומצמצה בשפתיה בהנאה. "מה שמת כאן," שאלה.

חייכתי אליה. "אני מאוד אוהב אוכל הודי, ומתבל כמעט כול דבר בתיבול הודי," גיליתי לה.

אחרי כן סיכמנו שניפגש שוב השבוע. נירוואן יבוא איתנו לשיעור שחייה, וכמו כן נתארח אצלו.

אחר הצהריים הלכנו לבקר את ג'וזף, שגר בסמיכות אלינו. הילדים מאוד אוהבים אותו, וגם את משחקיו. שכולם מפאריז, כך הודיעו לי, ועל כן גם ביקשו לנסוע דחוף לפאריז, אם אפשר עוד היום, כדי לקנות שם את כול המשחקים שיש לו. חרב נשלפת של דארק ויידר, אוטו של ספיידרמן, שיריון של נינג'ות ועוד כול מיני דברים.

אני כבר התחלתי לתכנן טיול לפאריז, אפילו בדקתי עם חבריי שם אם ירצו להחליף דירות באוגוסט, עד שאמו של ג'וזף סיפרה לי, שאת רוב הצעצועים קנתה לו בארץ. אז כנראה שהנסיעה לפאריז, שאני די לא אוהב (מלבד שוק האוכל שלה והלובר) תיחסך ממני.

הילדים שיחקו בבית ואחרי כן ברחוב, עם מכונית עם שלט רחוק. ישבתי על שפת המדרכה, משגיח עליהם מפני מכוניות חולפות, נהנה לראות אותם במשחקם. הוויכוח שלהם מי ישחק בכול רגע נתון במכונית (של ג'וזף), ומי בחרב ומי במכונית של ספיידרמן, תבניות השיתוף וההתנגדות ביניהם, והאופן שבו הם לומדים להכיל איש את רעהו ואת רצונותיו.

זה פשוט מרתק, העניין הזה.

באותה הזדמנות גם שוחחנו, אמא של גו'זף ואני, על מה הילדים אוכלים, וקיבלתי ממנה תזכורת לגבי מנה נחמדה. פירה בתבנית בתנור, ועליו שופכים בשר טחון מבושל ברסק עגבניות ותבלינים. עשר דקות בתנור.

זה מה שבישלתי להם היום לצהריים. הייתי בטוח שהם יטרפו את זה. בסוף אכלתי את זה לבד. מזל שבישלתי להם גם שעועית לבנה ברסק עגבניות, ששניהם אוהבים, וסיר אורז. הם אכלו בתענוג אורז ושעועית, ואני יודע שזה יופי של תזונה משלימה, מבחינת חלבונים, והסתפקו בזה.

אגב, אם בתזונה עסקינן. סוף השבוע הזה עבר עלינו לא רק במפגשים עם חברים, אלא גם בבישול. בישלתי עוף בתנור, כמו תמיד, שעועית לבנה ואורז, אבל פתאום גם קפץ לי הצמחוני החוצה, ונתעוררה בי תשוקה עזה לכוסמת.

עכשיו ככה, כוסמת, או קָאשֶׁה, כמו שקוראים לה ביידיש, הייתה מאכל תאווה של אמא שלי. היא הייתה מכינה אותה עם רוטב פטריות אינסטנט, לעתים מגישה אותה ככה, ערימת כוסמת עם רוטב מלמעלה, ולעתים מגולגלת בתוך עלה בצק של בלינצ'ס.

אני התרגלתי לאכול כוסמת עם ביצה מקושקשת בתוכה בתחילת הבישול, עוד לפני הוספת המים. כך למדתי, בהיותי צמחוני, איך להעשיר את הערך החלבוני של המנה, מספרה של פיליס גלזר על צמחונות. אבל אתמול התחשק לי משהו אחר. נזכרתי בצרור מנגולד שהתיישן לי במקרר. מבלי לחשוב הרבה קצצתי את המנגולד, כולל החלקים הלבנים, וטיגנתי אותו במעט שמן, יחד עם כמה שיני שום כתושות, כי לא היה לי בצל בבית. הוספתי על זה קופסת פטריות שמפיניון, את הכוסמת המבושלת ללא ביצה הפעם, זרזיף נדיב של רוטב סויה, פלפל גרוס, פפריקה מתוקה, קורט כוסברה טחונה וכמון.

     זה יצא מהמם. שילוב הטעם האגוזי של הכוסמת עם טעם האדמה והכלורופיל של המנגולד הוא פשוט מדהים. ואני התברכתי במנה צמחונית, שאכלתי ממנה כול כך הרבה, עד שלא יכולתי לגעת בעוף אחרי כן.

חיסלתי אותה כליל כשחזרתי הלילה הביתה, מעוד סדנת מתחילים חדשה שפתחתי בכפר הירוק הערב.

אבל אמא שלי, זכרה לברכה, בטח הייתה רואה בזה חילול הקודש. היא, שקראה לכוסברה 'פטרוזיליה מקולקלת,' לא הכניסה, כמדומני, מעולם מנגולד הביתה. בטח שלא לבישול. הס מלהזכיר לערבב בין ירק משונה כזה לבין קדושת הכוסמת:)

*

     היה סוף שבוע כיפי מאוד. לילדים וגם לי. הבעיה היחידה היא, שבסיומו של סוף שבוע כזה אני פשוט מותש. עייף. ימי שישי הפכו לי לבוקר של כושר-שוק-בישול-ניקיון-הבאת הילדים מהגן הביתה-ארוחה-שינה-מקלחת-בגדי שבת-ארוחה-כלים-סיפור לפני השינה ואז אני מתיישב לבדוק עבודות, כן, בשישי בעשר בלילה, ושבת מין מרוץ של פעולות עם הילדים. תודה לאל שהשבת הזאת התנהלה לפחות בתוך נווה צדק, ונמנעתי בה מנסיעה.

אבל זה היה כרוך גם בבישול נוסף, בשלוש מכונות כביסה, ברחיצת המכונית עם הילדים ובשאיבת אבק בכול הבית, והבוקר גם בסדרת סידורים, השלמות בשוק, עוד בישולים, עוד מכונות כביסה.

ובינתיים, בשני בתים שביקרנו בהם, משל ילדי הגן, הצרפתים, זו האמת, פגשתי מטפלות, אופריות, שחיות עם המשפחה ומסייעות לאם המשפחה בכול מלאכות הבית והטיפול בילדים. וזה, כשהילדים בצהרונית בכלל, ובקושי נמצאים בבית.

הבטתי בזה המום ואמרתי לעצמי, שזה לא הקטע שלי בחיים. בערך כמו שההורים בגן מביטים בי המומים, למשמע העובדה שאני עושה את הכול מכול וכול זה לבדי.

אבל, הסברתי לילדים היום אחר הצהריים, בדרך לסבא, עמו שהו עד שסיימתי ללמד, "אני אוהב אתכם, והחלטתי לטפל בכם בעצמי. אני לא רוצה שאף אחד אחר יטפל בכם חוץ מסבא, מאילנה וממני."

הלוואי ויבוא יום והם יבינו את משמעות הדבר ויעריכו את זה. לי זה לקח עם אמא שלי ארבעים וכמה שנים. רק אחרי מותה הבנתי. אני מקווה שלהם זה ייקח קצת פחות זמן:)

שבוע טוב לכם/ן.

,