אקטואליהבידוד במשבר הקורונהבידוד מרצון במשבר הקורונהגידול חיית מחמדהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםחד הוריחד הוריותחדהורי

הדף היומי (11). ציפורים מקננות בסתר. גם שגעת.

אתמול דניאל בני העלה רעיון: שהיום נבנה תיבות קינון לציפורי האביב. מיד התקשרתי למולי, הנגר המחזיק נגריה פרטית בתובל. סיכמנו שנבוא אליו הבוקר כדי לחתוך קרשים על פי השרטוטים יוצאי הדופן ששרטטו בניי, ונבנה מהם תיבות קינון.

מולי, שהיה טרוד מאד הבוקר, נזכר לפתע בחבר, דני אפיק, הגר בישוב סמוך, יובלים, ובונה ערכות להרכבה עצמית של תיבות קינון. חיפשתי אחריו בגוגל. מספר הטלפון שלו הוא 050-9229979. והוא פשוט מקסים.

נסענו אליו. בשל תקנות החירום קבענו מראש שניפגש באוויר הפתוח מחוץ לביתו. הוא הניח את שתי הערכות על המכונית שלי, התרחק מטר ומחצה מן הילדים, ושוחח איתם, בירר לאילו ציפורים הם רוצים לבנות תיבות קינון – דניאל רצה לעורבני, מיכאל לירגזי – והסביר שעורבני כלל אינו מקנן בחורי גידול, אבל ירגזי כן, הנחה אותנו איך לבנות את התיבות, איך לשמור עליהן מפני חתולי הבית, נקרים ועוד.

תיבת קינון עולה 120 ש"ח, והיא מגיעה עם הוראות הרכבה כתובות ומצולמות, ברגים, חלקי עץ קדוחים ומוכנים להברגה וגם חלקי פרזול. שני בניי, בקרוב בני שמונה, השתלטו על זה בקלות, ובילו שעה של הנאה בהרכבתן ואחרי כן בתלייתן על עצים בחצר.

הנה הכתובת לאתר האינטרנט של דני אפיק, והנה קיצור הדרך לדף הפייסבוק שלו. מאוד ישמח אותו אם עוד הורים ירכשו ממנו כעת תיבות קינון, כי בצוק העתים, זה יבטיח לו פרנסה.

זו פעילות מומלצת מאוד לילדים, וגם לשומרי הטבע. ומחר, על פי המלצתה של מנהלת בית הספר שלנו, שמאוד התלהבה מתיבות הקינון שיצרו הילדים, אתקשר לאנשי 'סטודיו תשע' בכרמיאל, המתמחה ביצירת סדנאות עיצוב ונגרות המותאמות גם לילדים ובני נוער, אשר חולמים לבנות לבד את הדברים להם הם זקוקים.

דניאל כבר הציב את היעד הבא שלו: בית עץ לשניהם על עץ האלון בחצר. הסברתי לו, שבית עץ זה אתגר ממושך, שמימושו עשוי לארוך חודשים.

"אבל בית עץ זה כמו תיבת קינון, רק גדול יותר," הסביר לי דניאל.

"אתה לגמרי צודק, אבל כדאי שנתקדם בהדרגה," אמרתי לו, "הקפיצה מתיבת קינון לבית עץ לשניכם היא גדולה מדי."

"מה זה בהדרגה?"

"שלב אחר שלב. נברר מחר בסטודיו 9 איזה דברים אפשר לקנות אצלם להרכבה."

"אני רוצה שולחן."

"שולחן נגרים," הציע מיכאל.

"אני רוצה שולחן שיעמוד ליד הפסנתר, כדי שלא תשימו עליו את מכשירי הטלפון שלכם," אמר דניאל.

"אם כך, מחר נמדוד את המרווח בין הפסנתר לקיר, ונתקשר לסטודיו 9 להזמין עצים," אמרתי.

"אנחנו יכולים לתלות שם את מדף העץ שיצרתי," הזכיר מיכאל.

וכך הלאה והלאה, עד שהלכו לישון.

*

     אבל בין הכיף של הבוקר (והעצירה לקנייה ברמי לוי כרמיאל) לכיף של הלילה היה עוד שלב, אחרי הצהריים. בארבע וחצי קבעתי שיעורי נגינה און ליין לשניהם. המורה של דניאל ביקשה לדחות למחר, המורה של מיכאל הייתה פנויה. עלינו מולה דרך דואו Duo. היא ביקשה שאבוא במיוחד לכרמיאל כדי לכוון את הכינור, שזייף נורא. הסברתי לה, שלא אוכל לעשות זאת בשל סכנת הקורונה, ואז הדריכה אותי איך לכוון אותו מולה בעצמי.

ואז מיכאל ניגן, והיא תיקנה אותו, ושלחה אותנו לעשות חזרות עד שתתקשר שוב.

בשעה שחלפה מאז סיום השיחה ועד לחידושה, שניהם נתקפו בשגעת. החלו לרדוף זה אחרי זה, להכות זה בזה, ובעיקר לצרוח ולהשתולל, עד כדי כך שאני הרגשתי שאני פשוט יוצא מדעתי. אז הודעתי להם שאני הולך מן הבית. ברחתי לכיכר הרוח, לשבת שם מול הנוף, בשעת הדמדומים.

הם דלקו אחרי על קורקינטים, והמשיכו לצרוח. אבל הרכיבה על הקורקינטים, בעודם בבגדי קיץ, בקור המקפיא של הערב כאן, כנראה הוציאה להם די והותר אנרגיה כדי להתקלח לבדם, להיכנס למיטה ולשוחח אתי בניחותא.

סקרנו את היום הזה, סיפרתי להם עד כמה נהניתי איתם מן הטיול ליובלים ומהרכבתן של תיבות הקינון, ועד כמה היה לי קשה עם ההשתוללות שלהם אחר הצהריים.

"אבא," שאל מיכאל, "למה אתה כול כך עצבני בזמן האחרון?"

"מיכאל, כי לא רק לכם קשה הבידוד הזה, בלי חברים, גם לי. קשה לי מאוד שאני כול הזמן צריך להיות בבית. אמנם, כיף לי להיות אתכם, אבל לפעמים אני זקוק גם לזמן לעצמי ולחברים שלי."

ואחרי כן שוחחנו על הצורך לחזור ללמוד שפה וחשבון ולהתמודד עם קשיים. סיפרתי להם איך אימי ז"ל הייתה אומרת לי, בכול פעם שניגשתי לכלי עבודה, "אילנק'ה, לך יש שתי ידיים שמאליות, מוטב שתיקח ליד ספר." כך גרמה לי להתנתק לגמרי מכלי עבודה ולאי-רצון אפילו לנסות לעבוד עם הידיים, עד הבוקר. "דעו לכם, שהבוקר זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי מברגה ביד," התוודיתי בפניהם, "וכשטעיתי, תיקנתי. וזה כול העניין. לכול אדם יש יכולות מסוימות, וכשהוא לא מצליח, הוא צריך לנסות שוב ושוב. כך היה לי גם בחשבון. כשהייתי תלמיד, פשוט לא הצלחתי להבין חשבון, עד שסבא ביקש מחבר שלו, שהיה מהנדס בצבא, שילמד אותי. והוא ישב אתי והסביר לי עד שקלטתי את זה."

"אז האתגר שלי עד סוף התקופה הזאת," קפץ דניאל, "זה לגמור את כול החוברות בשפה ובחשבון!"

"מצוין. אז אני מבקש, שמחר לא אצטרך לקרוא לכם לשבת אתי עם החוברות. שאתם תזכירו לי את זה, ונשב יחד, בלי התנגדויות."

"אבא," אמר מיכאל, "מחר גם נחבר סדר יום חדש. אתה כתבת לנו סדר יום לא מוצלח. אנחנו רוצים לכתוב אותו בשבילנו."

"בשמחה," אמרתי לו, ואז נשקתי על מצחיהם ללילה טוב.

קשה לי מאוד. היום ממש השתגעתי אחר הצהריים. הרי בו זמנית לטיפול בהם עלי לעסוק בכול כך הרבה עניינים אחרים. היום נתתי הוראה למשוך לי את שארית הפנסיה מן האוניברסיטה הפתוחה, כדי שיהיה לנו כסף באפריל ובמאי, סגרתי עם שתי קבוצות התלמידים שלי, שנעבור ללמידת כתיבה און ליין מחר ומחרתיים בערב, מה שחייב אותי להכין מערכי שיעור; הגבתי לאירועים הפוליטיים בחיבור עצומה; וכעת, כשאסיים את הפוסט הזה, עלי עוד לערוך ספר. וכול זה בלי חבר, בלי רע, בלי אהבה. חוץ משיחות טלפון עם החברים והחברות הטובים/ות שלי.

אבל החיבוק של אנשי ונשות תובל, ובעיקר הילדים המקסימים שלי, עושים את ההבדל. וגם הנוף. והיכולת לצאת כמה עשרות מטרים, כנדרש, מסף הבית, אל המצוק, אל הטבע. זה עושה הבדל גדול.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.