הורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםחד הוריחד הוריותחדהוריקמפיין למימון המונים

הדף היומי (139). זמן של אבא וילד.

היום מיכאל תיקן מכסחת דשא.

זה התחיל לפני למעלה משבוע, בכך ששאלתי אותה מן השכן, וניסיתי לכסח את הדשא. כיסחתי קצת, ואז היא נתקעה. ניסיתי להפוך אותה, לנקות מתוכה את העשב, עברתי על התקע שלה, ולא הצלחתי. הסקתי מזה שהמכסחה הלכה. ניגשתי לשכן, סיפרתי לו על כך, ואמרתי לו שאקנה לו מכסחה חדשה.

הוא צחק ואמר שכבר מזמן המכסחה הזאת גמורה, שהיא משמשת עוד שכנים, ולכול היותר נרכוש אחת חדשה שנינו יחד.

מאז עברו כמעט שבועיים, הדשא המשיך לצמוח והמכסחה הישנה עמדה בחצר שלנו כאבן שאין לה הופכין.

אבל הסיפור הזה כרוך בסיפור אחר.

בשבועיים האחרונים מיכאל שוב ושוב מבקש להיות אתי. שאקדיש לו זמן יחד. שניהם, מיכאל ודניאל, גם מתאוננים על כך שמדי ערב אני מלמד, והיום מיכאל אפילו ביקש שאבטל סדנה או שתיים. אמרתי לו שזה בלתי אפשרי. אבל כתוצאה מביטוי הצורך שלו בזמן אתי, ביקשתי ממנו כבר אתמול, שהיום יפנה לנו זמן אחר הצהריים.

היום ירדתי למטה משנת הצהריים עצבני כתמיד. הכנתי לי לשתות ויצאתי החוצה עם ספר, כדי לחזור לעולם. מקץ כמה דקות יצא מיכאל החוצה. "אבא, סיימת להתעורר?" אמרתי לו שעוד לא. "אז תודיע לי מתי כן," ביקש – ונכנס בחזרה הביתה.

כשסיימתי באתי לשבת לידו על הספה. שאלתי אותו מה הוא רוצה לעשות יחד היום. הצעתי לו מיני אופציות, כמו לטייל בישוב, לנגן, לכתוב יחד סיפור או לקרוא, אבל הוא לא רצה דבר. אז אמרתי לו שיבוא אתי אל החדר שלי, כי אני מאוד רוצה לנסות תוכנת הכתבה באמצעות קול. נכנסנו לחדר, אבל זה די שיעמם אותו, והוא ביקש שאפסיק. אמרתי לו שעוד רגע אסיים. אבל הוא כבר התעצבן.

"ביקשת ממני שאפנה את הזמן שלי כדי שנהיה יחד, ותראה מה אתה עושה," התרעם. "יכולתי בזמן הזה לשחק עם חבר."

הוא יצא החוצה אל החצר, והתנדנד בכעס על הנדנדה. יצאתי אליו. "מיכאל, בא לך לפנות איתי את שברי השיש לפינת המחזור?" הוא הביט בי במבט יוקד  ולא ענה לי. "אתה לא מדבר אתי כי אתה כועס?" הוא המשיך להתנדנד, מטיח את הנדנדה בשולחן וכמעט פוגע בי.

קמתי משם והלכתי לפנות את שברי השיש לבד. כשחזרתי, שבתי אליו בחצר האחורית. "מיכאל, אתה רוצה לדבר?"

"כן," השיב לי, "ביקשת ממני שאפנה לנו זמן ובמקום זה התעסקת במחשב, ועכשיו עם הטלפון."

"נכון, כי הצעתי לך לעשות כול מיני דברים, ודחית הכול, אז הצעתי לך לבוא לראות את תוכנת ההכתבה, שעכשיו אני מחפש כמותה גם על גבי הטלפון. אם אתה רוצה שנעשה משהו יחד, אפסיק מיד."

ואז אמרתי לו, שבא לי לבדוק שוב את מכסחת הדשא, אולי בכול זאת נצליח לתקן אותה. ניגשתי לארון הכלים והבאתי משם מברגים, כדי לבדוק שוב את השקע. ואז הביט מיכאל במכונה, ואמר לי, "אבא, זה לא עניין של התקע. כנראה שכאן, מתחת לכיפה, שם נמצא המנוע, נכנס עשב."

נעצנו את האצבעות בין כיפת הפלסטיק לגוף המכונה, ואכן ראינו שם עשב. ואז הברגנו החוצה את כיפת הפלסטיק, ולעינינו התגלה סליל חשמלי גדול, מוקף כולו בעשב.

מיכאל ואני הוצאנו את העשב הקצור עם מברגים ועם האצבעות מכול אזור המנוע, סגרנו את כיפת הפלסטיק עליו – ולמרבה הפלא המכונה שבה לעבוד בצורה תקינה.

שיבחתי אותו מאד על כך, ואז גם החליט לקצור לבדו את הדשא. ראה זאת דניאל, ונטל יוזמה משל עצמו – לרוקן ולפרק את ברכת השחייה בחצר. וכך עשה. הוא רוקן את מימי הברכה, שלף עם פטיש בידו את כול הפינים המחברים את מסגרת המתכת של הברכהופירק אותה כליל.

אחרי כן ביקש מיכאל שניסע, הוא ואני, עם שתי 'באלות' מלאות גזם ועשב קצור אל פינת הגיזום, כדי לרוקנן. במכונית, בדרך, אמר לי, "אבא, אתה רואה? לזה אני מתכוון כשאני מבקש שנהיה יחד."

"אתה מתכוון לעבודה של אבא ובן?"

"לא. אני מתכוון שנעשה דברים יחד. שנדבר. כמו עכשיו, במכונית."

"אתה יודע, לא תמיד חייבים לעשות משהו," השבתי לו, "אפשר גם סתם לשבת יחד על הספה, כמו שעשיתי היום, כשהתיישבתי על הספה, ואתה הנחת עלי את הראש."

הוא הנהן.

"ואפשר גם פשוט לקרוא יחד, כול אחד בספר משלו, זה לצד זה," המשכתי. "זה מאד כיף."

הרהרתי קצת, ואז הוספתי.

"אתה יודע, מיכאל, כשאני הייתי ילד לא כול כך היה לי זמן של אבא עם בן. סבא היה עסוק, ואני למדתי איך מבלה אב עם בן. למעשה אני לומד את זה עכשיו אתך ועם דניאל."

ואז ירדנו מן המכונית, רוקנו את ה'באלות' ושבנו הביתה מרוצים ואוהבים. הילדים עלו להתקלח, וכשירדו למטה, הצעתי להם פנקייקים, והם אכלו אותם בתיאבון. אחרי כן נשקתי לכול אחד מהם על המצח. אמרתי להם שהיה לי ממש כיף איתם היום, והלכתי ללמד בזום.

התלמידים שלי היו מתוסכלים מזה, שלא הספקתי לקרוא את עבודותיהם לקראת המפגש הערב. אמרתי להם שאני מצטער, שהימים שלי מנוהלים ברצועות זמן של 10 דקות, וזה נכון, שאני מוצף, ושאשלים את הקריאה בהקדם. לך תסביר להם מה זה לקיים מדי שבוע ארבע סדנאות ועוד מפגש זום פוליטי שבועי, לערוך בו-זמנית שלושה ספרים של אחרים, לשכתב גרסה אחרונה של עצמך, לכתוב ספר חדש שמתפרץ ממך מדי יום ביומו, לדבר עם הרופא והבנק, להזמין שרברב כי הברז במטבח נסתם ומישהו מחברי תובל שיעזור לי בסידור הגינה לקראת הסתיו, לעשות גבייה, להשיב לשיחות ולמיילים, ובנוסף לזה – לצמוח מדי יום עם הילדים שלך, ללמוד מהם איך להיות להם הורה יותר טוב.

ואחרי כול זה עוד לכתוב פוסט לילי.

שיהיה לכםן לילה טוב. לפעמים עוד בא לי לכתוב משהו על הילדים שלי. אל תתרגלו לזה יותר מדי. ביבי כול כך מעצבן אותי, שמחר ודאי שוב אוציא עליו את זעמי.

נ.ב.

בתוך סדר יומי הבלתי אפשרי אני ממשיך לחלום על ספר-הילדים הבא שלי, "החסידה הסרבנית," ועל סדרת ספרי הילדים שאני רוצה להוציא לאור, ובהם הספר הזה, הספר של מיכאל ושל דניאל, המספר את סיפור הפונדקאות שלהם, ועוד שני ספרים על קבלת האחר והשונה. הדרך היחידה שאוכל לממש בה את החלום הזה היא בעזרתכםן, על ידי רכישה מוקדמת של משהו מבין הספרים האלה, בקמפיין ההדסטארט שפתחתי.
הנה קיצור הדרך לקמפיין. תוכלו גם לצפות בו בסרט תיעודי שעשתה ענת גונן עלי ועל חיי ויצירתי.
אשמח אם תיכנסו אליו ותזמינו שם ספר. זה יקדם אותי למימוש מטרתי.
ואם תשתפו את הפוסט הזה, זה בכלל יהיה טוב. שיהיה לכםן לילה טוב.

לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *