אימהותהומוסקסואליותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםהקהילה הלהט"ביתפונדקאות

הדף היומי (146). פרספקטיבות, או – קיסמה של הרפלקציה.

הערב, רגע לפני תחילתה של סדנת הכתיבה שלי, שלחה לי חברתי יוספה קמחי תמונה. את התמונה הזאת צילמה ב-1.9.2012, ברחוב לילינבלום בתל אביב, ליד ביתי. מעל התמונה כתבה לי: "במקום שבו נגמרות המילים מתחיל הסיפור האמיתי." הנה התמונה בפניכםן.

הילדים היו אז בני ארבעה וחצי חודשים. אני שקלתי אז פחות עשרה קילו, והכלבה הייתה לונה. מדי ערב הדפתי לפניי את עגלת התאומים הזאת, שקיבלתי במתנה מחברי רונן דורון, שתי ידיי על העגלה וביד אחת מושחלת הרצועה של לונה, וטיילתי עם הילדים ברחובות. כך הרגעתי אותם מכאבי השיניים שלהם, מהגזים, וגם הכרתי להם את העולם. הייתי מדבר אליהם, לעתים גם הולך אתם לבית הקפה האהוב עלי, שישבתי לכתוב בו כול בוקר, 'האספרסו בר,' בפינת רוטשילד הרצל, מוציא אותם מן העגלה ומחזיק בהם בזרועותיי.

עברו מאז שנים. כך נראו ב-1.9.2018, ביום הראשון לכיתה א'. בתמונה מופיעים אבא שלי ויעל, הגננת שליוותה אותם כאן באהבה ובמסירות אין קץ.

    את התמונה מהבוקר אני לא מעלה, כי שכחתי לצלם אותם, ביום עלייתם לכיתה ג'. הייתי עסוק בהתרגשות מילד שעלה לכתה א', והוריו הצטלמו אתו על יד תחנת ההסעים, מילדה חדשה בישוב, שעלתה עם בניי לכיתה ג', ואמה סידרה זר פרחים לראשה. לא חשבתי על צילום, רק על נשיקות וחיבוקים. וזה מה שעשיתי. נישקתי וחיבקתי אותם שוב ושוב, ואיחלתי להם התחלת שנה מוצלחת.

כול הבוקר הייתי מלא געגועים ודרוך. תהיתי איך עובר עליהם יומם הראשון בכיתה ג'. חששתי שמא יפרידו אותם ללא ידיעתי לשתי קפסולות שונות, תהיתי מה יעשו עמם כול היום, אם אמרו להם להביא לבית הספר רק קלמר ואוכל וכובע, ובעיקר התגעגעתי אליהם מאד. לקראת צהריים נשברתי. שלחתי לתמי, מנהלת המרכזון (צהרון) שלנו הודעה, שאין לי מושג איך יעבור עליהם יומם הראשון בכיתה ג', אבל אם יביעו רצון לחזור הביתה, במקום ללכת למרכזון, זה בסדר מבחינתי.

קצת אחרי 12.00, שעת האיסוף שלהם היום מבית הספר, התקשר אלי מיכאל מהטלפון של תמי. "אבא," אמר, "תביא לנו בבקשה למרכזון את חולצות הכדורגל ואת נעלי הכדורגל." הוא נשמע בסדר גמור, צוהל ושמח. ואמנם, כעבור זמן קצר נסעתי למרכזון עם הציוד שביקש. זו הייתה הזדמנות בעבורי לחבק כול ילד בנפרד, לנשקו ולשאול אותו איך עבר עליו יומו בבית הספר. זאת, משום שבימי שלישי יש במרכזון פעילות עד 17.30, ואז ישר משם הם הולכים לחוג כדורגל עד 18.30. בקיצור, יוצאים מהבית ב 07.00 וחוזרים אליו קרוב ל- 19.00.

בסופו של דבר היום לא התקיימה פעילות במרכזון, ובשעה 16.00 שמעתי ריצה בכביש ובמדרכה, והילדים נכנסו הביתה, צוהלים ושמחים. הם נחו קצת בבית, ואז יצאו אל מגרש הכדורגל. אני הגעתי לשם אחריהם, הבאתי להם בקבוק מים קרים לזמן המשחק, אמרתי להם שאני יורד לכפר כדי לקנות להם לחמניות ובייגעלע טריים למחר לבית הספר, ושאשוב בזמן כדי לראות, אחרי האימון עצמו, את המשחק.

וכך היה.

רק אחרי כן, כשהיינו בבית, מיכאל ביקש להיות אתי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות יחד אימון נגינה או שיעור בחשבון. הוא אמר שלא. "אז אולי אתה רוצה להתחבק?" שאלתי, והוא הנהן. אז הרמתי אותו בזרועותיי, התיישבנו חבוקים על ספסל הישיבה בפינת האוכל, ואני חיבקתי אותו וליטפתי אותו, והוא סיפר לי על יומו הראשון בבית הספר. עם מי שיחק, ובמה, איך נמנע מחברת שני בנים שהציקו לו, מה אכל, וגם איך נראה הבניין החדש של בית הספר, שכיתתם מצויה בו, ועד כמה הרחיבו את החצר בין שני הבניינים, ועל ברזיית המים החדשה שהתקינו בחצר, ועוד. דניאל ביכר להתחבא מתחת לשמיכה, על כורסת הטלוויזיה שלו, ולשחק במשחק מחשב בטלפון. אבל אחרי כן ניגשתי גם אליו, כרעתי ליד כורסתו, חיבקתי אותו ודיברנו קצת על סבלנות, על דחיית סיפוקים (הוא משתוקק לרכוש את השלב הבא במשחק, ואני הבהרתי שמעתה, אנחנו קונים מתנות רק ארבע פעמים בשנה – בראש השנה, בחנוכה, בפסח וביום ההולדת שלהם. זאת כדי להוציא אותם מן הדרישה הבלתי פוסקת לגירויים ולרכישות). ואחר כך דיברנו על בחירה, על כך שזכותו לבחור במשהו, אבל אז גם לשאת באחריות לבחירותיו.

ואני הרגשתי, שהנה עברו שמונה שנים מאז הבנים שלי נולדו, וכולנו נהיינו בני אדם אחרים. אחרים מכפי שהיינו. ושהעבודה שלי עם הפסיכולוגית שאני נפגש איתה בזום מדי שבוע, שמתמחה בטיפול בתאומים, גם נותנת תוצאות. שנפתחו בינינו מרחבים חדשים של בחירה, של הבנה, ושהכול הרבה יותר רגוע בבית. וזה מילא אותי באושר גדול.

באחד מן השירים שלי, בספר שיריי הבא, כתבתי על האבהות ההומוסקסואלית, בשיר "אבות", את השורות הבאות:

הַגְּבוּרָה הָאֲמִתִּית נִמְדֶדֶת יוֹם-יוֹם.

אָנוּ הוֹפְכִים לִהְיוֹת

הָאִמָּהוֹת שֶׁהָיוּ לָנוּ,

הָאִמָּהוֹת שֶׁלֹּא נוֹעַדְנוּ לִהְיוֹת.

היום הרגשתי את זה. שבאמת הייתי לאב ולאם של בניי. שלמדתי מהם הרבה מאוד במשך שמונה השנים האלה, ובעיקר את היכולת לא רק לפתור פתרונות, להתארגן, לנהל, אלא להקשיב, לשקוט, להכיל, לחבק.

וזה הרבה מאוד.

במקום שנגמרות המלים, כתבה לי יוספה, מתחיל הסיפור האמתי.

אני מניח שלו הייתי סטרייט, יוספה הייתה אולי היום אשתי או אם ילדיי. אי שם, בשנת 2011, כשעוד חיפשתי עם מי להקים משפחה, אפילו דיברנו על זה. וזה לא הסתייע. תחת זאת, היא אם יחידנית לשתי בנות מקסימות, שאני מתגעגע אליהן, שלושתן, מאד, ואני אב יחידני לשני בנים נהדרים.

זה הסיפור האמתי מאחורי התמונה ששלחה לי. סיפור על שני הורים יחידנים, שברגע מאד מסוים בחייהם אולי היו יכולים להפוך ליחידה אחת, וזה לא קרה, אבל איש מאתנו לא ויתר על זכותו להיות להורה, וכול אחד ואחת מאתנו מגדלים מאז ילדים לתפארת. וכול אחד מאחת מאתנו גם מצא בתוכו את ההורה האחר. האב-אם, האם-אב. וילדינו גדלים, וברוך השם, דבר לא חסר להםן, והכול טוב.

 

 

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך
Close