הוראת כתיבההורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםחד הוריחד הוריותחדהורי

הדף היומי (204). יום לזכור אותו. ולהודות עליו.

אין הרבה ימים שמסתיימים בחיוך. היום הוא יום כזה. אני יושב כעת מחויך מול המסך, משחזר את היום ושמח בו. זה התחיל בכך, שאחרי צאת הילדים בהסעה לבית הספר עשיתי אימון ארובי, כמדי בוקר, ואז גם אימון משקלות, ואכלתי, ואז הלכתי לכתוב.

לא כתבתי מזה שבועיים ויותר. שמתי את הספר הבא בצד, כי יש לי עבודת תחקיר לעשות עליו, בטרם אמשיך לכתבו, ושיפוץ הבית, והספרים שאני עורך, והסדנאות שאני מעביר, הרחיקו אותי מעבודת התחקיר ולפיכך גם מן המעיין השופע של הרעיונות. כול כותב צריך להיטען, אצלי זה בקריאה, וכאשר אינני נטען, בשלב מסוים אני מתחיל לחזור על עצמי, ואז עוצר עד שאתמלא מחדש.

הבוקר לא יכולתי יותר. ניגשתי אל מכונת הכתיבה שלי, נעמדתי מולה, ואמרתי בלבי שאני כותב ויהי מה. עם תחקיר או בלעדיו. וכמובן, מכיוון שאני התייצבתי לעבודה, גם ההשראה התייצבה, ומקץ זמן לא רב נכתבו מתחת ידיי, בשצף קצף, כמה עמודים, כאילו מעולם לא חדלתי מכתיבתו של הספר הזה.

אחרי כן ישבתי לבדוק עבודות ולשגר את הזמנת ההתפקדות למפלגה הדמוקרטית החדשה, שאני מבין פעיליה, לכול עבר, וכשסיימתי כבר הייתה שעת צהריים, והיה עלי להכין לילדים ארוחת צהריים. בימי ראשון הם שבים הביתה, לא הולכים לצהרון, כי בשלוש וחצי כבר עלינו לצאת לשיעורי הנגינה שלהם בקונסבטוריון כרמיאל.

אני הצעתי להם שניצלים. דניאל ביקש צ'יפס. מיכאל ביקש פסטה. אז טיגנתי ערמת שניצלים והכנתי צ'יפס ושכחתי לגמרי מן הפסטה, וכששבו שמחים וטובי לב מבית הספר אכלנו יחד, ואז אני הלכתי לישון, והם התאמנו בנגינה.

בשלוש וחצי ירדנו לכרמיאל. שיעורי הנגינה עברו עליהם בטוב, וכששבנו הביתה הצעתי להם שנשחק יחד שח מט או דמקה, כי לא עשינו זאת כבר מזמן. לשמחתי הם נענו לזה, אז שיחקתי שח מט עם מיכאל ודמקה עם דניאל, ואז הם פנו לשזירת צמידים מגומיות צבעוניות, ואני להכנת ארוחת הערב. אחרי כן עלו להתקלח בכוחות עצמם, בזמן שאני אכלתי, ואז, רגע לפני שהתחלתי ללמד בזום, שאלו אותי אם יוכלו להישאר היום ערים עד מאוחר, כדי לשזור צמידים.

הסכמתי. לא שיערתי בנפשי שיישארו ערים עד סיום הסדנה שלי.

אבל מקץ שעה ומחצה, בתשע וחצי, עליתי למעלה ומצאתי אותם שרועים על מיטתו של מיכאל, עסוקים בשזירה.

אמרתי להם שהגיע השעה לישון, והם ביקשו סיפור. אז קראתי בפניהם את החלק האחרון מסיפור המתח, הסוגר את ספרי לגילאי ראשית קריאה, "מן הלב של תל אביב." את סיפור המתח הזה כתבתי בשנת 1982. הייתי אז בן עשרים ושתיים. אחי, טל ואביב, היו בני 11 ו-12, והשתעממו יחד עם חבריהם, גולן ואדי. אז הזמנתי אותם לשבת במעגל מסביבי בחצר בית ילדותי, הוצאתי אליו את מכונת הכתיבה שלי, וכתבתי יחד אתם ולמענם את סיפור המתח הזה, שהם גיבוריו.

עכשיו, מקץ 38 שנים, מצאתי את עצמי קורא אותו בפני בניי, בכמה ערבים, בהמשכים. זה סיפור מותח מאד, ואפילו מפחיד. כשסיימתי שאל אותי דניאל אם כול זה היה באמת, ואז צחקתי וסיפרתי לו על נסיבות כתיבתו. "אם אתם רוצים," הוספתי, "נוכל לכתוב יחד סיפור מתח גם עליכם. הזמינו לפה את דור ומתן ועמרי, ונמציא יחד סיפור מתח, שמתרחש בתובל או במשגב."

בו-ברגע פצה דניאל את פיו, והמציא את פתיחתו. אני לא אספר לכםן מהי, כדי לא לקלקל את המתח. אבל כשסיים, סיכמנו שנכתוב אותו יחד עם חבריהם, ואז נשקתי לכול אחד מהם על מצחו נשיקת לילה טוב, וירדתי למטה מחויך לגמרי, שמח על הרוגע, הנועם והקרבה שהעברנו בהם את הערב הזה, שבמהלכו גם התחבקנו חיבוק ענק.

לא כול יום פה נראה ככה. מטבע הדברים, ישנם ימים סוערים וישנם ימים רגועים. אבל היום הזה היה מושלם, כי הייתה כזו זרימה בינינו, של הנאה משותפת, והלוואי וכול ימות החורף המתרגש עלינו יעברו עלינו ככה.

הילדים תכף בני תשע. באפריל הבא. אני אהיה אז בן שישים ואחת. אלה השנים הכי יפות שאני זוכר בחיי, גם אם השנה הזאת מתרחשת בתוך אי ודאות גדולה, בתוך יראה מפני המגפה ומפני הדיקטטורה. יש ימים כאלה, שנותנים כוח להמשך, וכזה הוא היום הזה. ועליו אני מלא תודה.

הערב, בסדנה, דיברתי על מסע הגיבור. סיפרתי על הסימנים המקדימים, המתרחשים בעולמו הרגיל של הגיבור, ומבשרים על חשרת עננים קרבה, ואז סיפרתי לתלמידיי.ותיי את סיפור בית הקפה שהיה לי, בנווה צדק, איך החל ואיך התפתח ואיך הסתיים, בשבר איום ונורא. "אתם יודעים," אמרתי להם, "לו כול המשבר ההוא לא היה מתרחש, קרוב לוודאי שהייתי היום בעל בית קפה בנווה צדק, רווק בן שישים, בלי משפחה."

"החיים מלאי הפתעות. הם כול הזמן סובבים על צירם," אמרתי להם, "תזכרו את שתי השאלות הכי מעניינות בדף שאלון הדמות שנתתי לכם. מהו הדבר הכי גרוע שעלול לקרות לדמות, ולהתברר כדבר הטוב ביותר שקרה לה, ולהפך, מה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לדמות, ויתברר כדבר הכי רע שקרה לה."

החיים כול הזמן מסתובבים, כמו גלגל. היום היה טוב. הלוואי ויהיה כך מחר.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.