יומן מלחמה (238).
כולנו צריכים הפוגה לפעמים, ובימים אלה יותר מכול. כך גם בתובל. היום יצאו ילדי תובל לטיול ראשון בן יומיים, מטעם תנועת 'האיחוד החקלאי', שהחליפה כאן את תנועת 'הנוער העובד והלומד,' וההורים החליטו לנצל את ההזדמנות לסעודת ליל שישי משותפת ברחוב, ושל הרחוב.
יניב קנה נתח גדול של פיקניה ובשר לקבאב, והוציא החוצה מנגל משוכלל על גלגלים. אנחנו הבאנו כול אחד ואחת סלטים, תוספות, מרק, יין וכלים מן הבתים, והתיישבנו יחד במעגל בחוץ. היה כיף להיפגש ככה עם השכנים. על פי רוב אני סגור כול היום בבית עם הספר שלי ועם עבודתי, וממעט במפגשים עם בני אדם, כך שבעבורי שיחות עם השכנים הן הפוגה אנושית מרעננת.
מיכאל ודניאל לא הצטרפו לטיול. מיכאל הודיע מראש, שאם יחליפו את תנועת הנוער ביישוב הוא יחרים את הפעולות, משום שאהב את החברים שפגש מקינים אחרים בטיולים. דניאל היה בפעולה או שתיים וזה הספיק לו. לכן הם נשארו בבית, והשתתפו בארוחת הרחוב. מיכאל, כמובן, עם אוכל צמחוני.
את הבוקר העברתי בהדפסת הגרסה השמינית לעריכה של הרומן הבא שלי, "להביא משיח," במחשבות עליו, שכתבתי במחברת דפי הבוקר שלי, ובקניות, ואת אחר הצהריים בניקוי המקרר ואז בסידור מחדש של חדר העבודה שלי לכבוד השלב הבא בעבודה על הרומן החדש. עוד יש לי מה לנקות ולסדר כאן, אבל חשוב לי להרגיע קצת את ה'רעש' של הספרים והניירת מסביב, כדי לגשת מחדש אל הספר בעודי רגוע וחדר עבודתי מזמין ונקי.
כשלמדתי תסריטאות בבית הספר של עידית שחורי, עידית או אורלי בן נון לימדו אותנו טריק. לעתים, אמרה מי שאמרה ביניהן, אנו מתקשים לכתוב דיאלוג חי בין שתי דמויות או יותר. הטריק הוא לכתוב היגד של דמות א' מצד אחד של שולחן הכתיבה, ואז להתיישב מצדו השני ולכתוב את ההיגד של דמות ב', וכך הלאה. וזה עובד.
החלפת מקומות היא עצה טובה לא רק לכתיבת דיאלוגים בתסריט, אלא גם לעבודה על ספר. הראשונה שהסבה את תשומת לבי לכך היא חברתי עדנה שבתאי. כאשר סיימתי לכתוב גרסה ראשונה של הרומן האוטוביוגרפי שלי, 'רק אתה,' הציעה לי לנסוע למקום אחר, שאינו ביתי, כדי לשכתב אותו בו. נסעתי אז לדירה במעלות, בפרויקט 'הילאי', שנתן דירה לאמנים לשבוע-שבועיים בעבור פעילות חברתית במעלות. שם נולד הספר הזה, ושם גם בצבץ הספר הבא אחריו בכתיבה, שהקדים אותו ביציאתו לאור, 'שדלץ', שבישר את תחילת כתיבתי היהודית.
כיום, אני כותב גרסה ראשונה בעמידה, ליד הדוכן שמכונת הכתיבה שלי עומדת עליו, ואז משכתב אותה בחצר. אני מקליד את הגרסה המשוכתבת למחשב שעל שולחן הכתיבה שלי, מוציא תדפיס, ואז יוצא לשכתב אותו בחצר. את השכתוב השני, שהוא פיתוח הספר, אני בכלל עושה בכתב יד על גבי דפים לבנים, בחצר, ואז חוזר הביתה ומקליד הכול למחשב.
השינוי התדיר של מקום העבודה שלי או אווירתו לקראת כול גרסה עובד בהרבה רמות. הוא מאפשר לי להתבונן בספר מזווית חדשה, תרתי משמע, תוכנית ונפשית ופיסית גם יחד, ולראות דברים שלא ראיתי בו כשישבתי עליו במדיה אחרת, במקום אחר.
למעשה, לכל עבודה שלי – ספר שאני עורך או מוציא לאור, גיליון התנגדות, מאמר על ספר שירה – יש זירת התרחשות אחרת. בצד הטריק הישן שלי, חלוקה של היום לרצועות זמן בנות שעה, כשבכל רצועה אני עושה משהו אחר – כותב, מנקה, מבשל, אופה, מכבס, וכך הלאה – זה משמר את המרץ שלי, את כוחותיי ואת חיותי.
בצד כל אלה, אני לומד כעת את ערכה של הפוגה. איך להשקיט את העשייה שלי, להרשות לעצמי לא לעשות דבר. להיות. לא לפעול. זה מאד לא פשוט בעבורי. בבית שלנו לימדו אותנו לשרוד, פחות לימדו אותנו לחיות, ואחד מעקרונות החיים הוא גם לנוח, ליטול הפוגה מן העשייה, להיות, לא לעשות דבר.
כול חיי חייתי כמו פורפרה. עכשיו, בגיל שישים וחמש, אני מעכל לאט לאט את גילי, את מצבי הגופני, את האיזון הנפשי שהגעתי אליו, ומבין שמותר לי כבר לנוח. שאני לא מוכרח לעשות כול הזמן.
ערב כמו היום, שבו לא הצטרכתי לבשל ארוחה מלאה, לנקות לפניה ואחריה ורק אז לנוח, הוא שיעור קטן בהפוגה.
שתהיה לכולנו שבת שלום.
בתמונה – מיכאל ודניאל על המחצלת, בארוחת הרחוב.
