יומן מלחמה (30).
המלחמה בעזה עוד רחוקה משלב ההכרעה, ישראל מקבלת בהכנעה עשרה חטופים ליום בתמורה להערכת ההפוגה באש, עיני כול הישראלים נשואות לשיבתם של כול החטופים בשלום הביתה, ובנימין נתניהו, מאחז העיניים, בין פוטו אופ אחד לשני עם לוחמים בסדיר פרוקי מחסניות וסוהרסנים מן היחידה לאבטחת אישים, כבר מפריח בלונים באוויר.
נתניהו חי בתוך ארמון מראות נרקיסיסטי, שבו כולנו, הנופלים והחטופים, הנעדרים והמילואמיניקים, וכול הישראלים שההווה שלהם נעצר והעתיד שלהם בסכנה, משמשים לו כניצבים, כסטטיסטים בסרט משלו. הוא משלה את עצמו שיוכל להמשיך את המלחמה בלי די, לכתוש כול סיכוי למחאה ציבורית ענקית נגדו ונגד ממשלתו, וכול אפשרות לפוטש נגדו, וכבר מפריח את הסיסמאות למערכת הבחירות הבאה שלו – 'הוא היחיד שימנע מדינה פלסטינית בעזה וביו"ש אחרי המלחמה.'
זו הצהרה יפה, אבל ריקה ומסוכנת. היא לא מלווה בחזון עתידי בנוגע לעזה וליו"ש, ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההפך הוא הנכון. היא מלווה בעוד שלילה – שלילת הרשות הפלסטינית כגורם שיוכל ליטול לידיו את השלטון בעזה אחרי מיגור החמאס, ושלילת כיבוש עזה בידי ישראל והשליטה בה. כי נתניהו יודע להגיד מה לא, אבל אין לו מושג מה כן. הוא לא מנהיג, הוא לא מר ביטחון, והוא לא אדם של חזון. לא טובת ישראל מעסיקה אותו, אלא טובתו האישית, ולא חזון מניע אותו, כי אם מצבו המשפטי והפוליטי.
מה שמסוכן בהצהרה הריקה והפומפוזית הזאת הוא, שהיא מנציחה את הקונספציה שמובילה את נתניהו כבר משנות התשעים של המאה הקודמת, התעלמות משאיפותיו של העם הפלסטיני והפסקת הכיבוש, והיא הקונספציה שהובילה אותו לחיזוק החמאס על חשבון הרשות הפלסטינית, להתעלמות מאזהרות הדרג הצבאי – ולאסון הנורא שהתחולל ביישובי העוטף.
התעוזה של נתניהו לומר לשרי הליכוד, עמם הוא נפגש כעת במטרה לייצב את כוחו בשלטון, שהוא היחיד שיוכל למנוע הקמת מדינה פלסטינית בעזה וביו"ש, היא הרבה מעבר לחוצפה. היא אסון. היא מעידה כאלף עדים על אי כשירותו לתפקידו ועל ההכרח להדיח אותו בכול דרך – בפוטש, בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי, בהכרזתו כנבצר או כמצוי בניגוד עניינים חריף. שכן, נתניהו שואף רק לדבר אחד – להמשיך בהנצחת הסכסוך הישראלי פלסטיני, להמשיך לאפשר לחוגי הימין הקיצוני מהציונות הדתית ועוצמה יהודית לספח את שטחי יו"ש בפועל, ולעודד במעשי פשע את תושביהם להימלט מהם במסגרת טרנספר מרצון – וכך עתיד ללכוד את כולנו בעוד עשרות ומאות שנים של דמים.
נתניהו גם עושה את זה בניגוד מוחלט למדיניותה של ארצות הברית ושל הנשיא ג'ו ביידן, השבים ומדגישים כי הפיתרון היחיד לסכסוך הוא הקמת שתי מדינות, ובניגוד לרוח הסכמי אברהם וההסכם המיוחל עם סעודיה. הוא ממלכד לנו את העתיד כדי להציל את עצמו בהווה.
אבל האמת המרה היא, שגם אחרי פוגרום ה-7.10, הדרך היחידה שבה תוכל ישראל להבטיח את שרידותה, את הלגיטימיות הבינלאומית שלה ואת חיי אזרחיה בשלום ובשלווה, היא פתיחה בתהליך מדיני חדש עם הפלסטינים, כריתת ברית שלום, והעמדת כוחות צבא וערבויות בינלאומיות לשמירה על גבולותיה המוסכמים של ישראל.
הדרך שלנו לשמירה על מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמקלט בטוח לכול יהודי ברחבי תבל לא עוברת בסיפוח השטחים, בכיבושה של 'נחלת אבות' מן הים ועד נהר הפרת והחידקל, לא עוברת בהשתתת תיאוקרטיה משיחית ורודנית על תושבי ישראל, היהודים והערבים כאחד. היא עוברת בדיוק במה שעמדנו בו ערב ההכרזה על הקמת המדינה – תוכנית החלוקה, הקמת שתי מדינות לשני עמים, יונה של שלום עם עלה של זית – וחרב חדה בידיים. מעולם לא היה הצירוף של נץ ביטחוני ויונה של שלום ראוי יותר.
וזה הדבר האחרון שמאחז העיניים יכול לתת.
הוא חייב לרדת משלטונו כמה שיותר מהר. ואם אינו עושה כן – עלינו להורידו ממנו.
