Uncategorized

זה לא התפקיד שלנו, להיות מיואשים.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (167).

     הבוקר נדפסה ב"הארץ" רשימה מאת רוגל אלפר, שכותרתה היא "לשמאל הישראלי נשארה פעולה פוליטית יעילה אחת בלבד: גלות." ברשימתו מנתח אלפר את דפוסי ההצבעה המסתמנים בקרב הדור הצעיר, על פי סקר שפורסם באולפן שישי האחרון. מן הממצאים הדמוגרפים אלפר מוציא דמורליזציה. הוא קורא לה 'הכרה במציאות.'

     בדרך הוא חובט בשמאל, מלעיג את הפריימריז במרצ, ומסכם את רשימתו בקביעה הבאה: "הכרה במציאות היא תנאי ראשון והכרחי לפעולה פוליטית יעילה. וכן, לפעמים אין ברירה. לפעמים גלות היא הפעולה הפוליטית היעילה היחידה. עלינו לשוב לגלות. אנו, מתנגדי הכיבוש והאפרטהייד, מוכרחים להבין שאת הכיבוש הישראלי אפשר לשבור, אם אפשר, רק מבחוץ. בעזרת הבית הלבן ואירופה. פה אין סיכוי. זה המצב."

     בעולמו של רוגל אלפר מתקיימות רק שתי אפשרויות קיום, 'הכרה במציאות' או 'טמינת הראש בחול.' זאת, מפני שהוא אינו מונע על ידי חזון, אלא על ידי מה שהוא רואה כפיכחון חד ומר. אבל לוּ היו מנהיגי העם היהודי לדורותיהם, ובהם גם בדור האחרון, מאמצים את אופן ראייתו של אלפר, לא היה נותר מאתנו שריד. כולנו היינו מושמדים, רובנו בשואה ומקצתנו בחיסול היישוב הארצישראלי, על פי יוזמת המופתי. למרבה המזל, לא כך היה הדבר.

     מנהיגי ישראל לדורותיו הונעו לא מכוח הפיכחון אלא מכוח החזון. הפיכחון הפוליטי היה כמובן הכרחי בדרך להסעת החזון הציוני למימושו. לולא הקונגרסים הציוניים, אינספור מגעים ומפגשי משא ומתן של מנהיגי ישראל עם מנהיגי תבל, לולא מאבק המחתרות במנדט הבריטי, לולא הכנת הישוב למלחמת העצמאות, ועוד ועוד מעשים ופעולות, לא הייתה קמה מדינת ישראל. אבל, תודה לאל, היא קמה, וקוממה את העם היהודי מהריסותיו.

     אמנם, כל מי שעיניו בראשו רואה, כי ישראל מצויה כעת בתקופה הכי מסוכנת בתולדותיה. פלג אחד של החברה הישראלית מאיים בחיסול ישראל כמדינה דמוקרטית והפיכתה לדיקטטורה, ומצב השוויון בין הגושים, השינוי הדמוגרפי וגם האתיקה הנפסדת של נבחרי הציבור, המזגזגים בין גוש לגוש על פי תועלתם האישית, אינם מבשרים טובות. אבל מול המגמות האלה יש לנו רק אפשרות אחת – להיאבק. להילחם. כמו שעשינו בשנתיים החולפות בבלפור, ברחובות, בצמתים, בגשרים ובכיכרות ברחבי ישראל.

     כול מי שהוא בן דור שני לשואה כמוני יודע, שהקביעה לפיה "אין לנו ארץ אחרת" אינו מליצה. הוא אמת. את זאת מוכיח לא רק הניסיון ההיסטורי, אלא גם ההווה. המאבק בין שמרנים לליברלים בארצות הברית ובמדינות מערב נוספות מערער את טבען כדמוקרטיות וכרוך גם בהתגברות האנטישמיות. מלחמת האזרחים בקוסובו ובסרביה, העלולה כעת להתחדש, עליית דאע"ש, המלחמות שליוו את 'האביב הערבי', כמו מלחמת האזרחים בסוריה, המלחמה בתימן וחודשים עקובים מדם במלחמה האכזרית של רוסיה באוקראינה, אינן מעוררות אמון רב בטבע האדם. ערכי ההומניזם אינם מובנים מאליהם כלל, ומדינות הלאום כשלה ידן מלהגן על אזרחיהן, הן מפני אויבים מן החוץ והן מפני חורבן מן הפנים.

     במצב כזה, באמת שאין לנו ארץ אחרת מלבד זו. ולכן עלינו להיאבק על דמותה ועל ערכיה, מתוך אמונה עיקשת בערכי הדמוקרטיה, השוויון, כבוד האדם וחירותו – וגם מתוך תקווה שנצליח לשמור על ישראל כפי שעוצבה בהכרזה על הקמתה.

     את הייאוש נשאיר למפוכחים בינינו, שכנראה הִדלדל בנפשם ובעצמותיהם חומר החלומות.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.