יומן מלחמה (202)
במבט ממרחק כנראה קל יותר לראות את זה מאשר בבית. בהיותנו בטיול בר מצווה עם הבנים באתונה, אבא שלי ואני כמובן לא התנתקנו מן החדשות. אבא בדק את ויי נט מספר פעמים ביום, וצפה בחדשות 12 בערב. אני התעדכנתי דרך ויי נט ובעיקר דרך קבוצות המחאה. כך או כך, הדבר שהכי ניכר ממרחק הוא כי החברה בישראל מתפרקת. מספר מקרי הרצח, הפגיעה המינית וגילויי האלימות נמצא בעלייה עצומה. כאשר חבר בקבוצת 'הדמוקרטים' שאל השבוע מה קורה פה, כתבתי מיד – אלה סממניה של חברה מתפרקת, שבה היחיד שוב אינו יכול להכיל את הכאב, האימה ואי הוודאות מול מציאות מתהפכת.
כבר מתחילת ההפיכה המשטרית טענתי, שנתניהו מפרק ביודעין ובמכוון את הסיפור המאחד של הישראלים. שוויון ערך האדם, שוויון בפני החוק, ערבות הדדית, אחווה וצדק, אלה הערכים שעליהם נבנתה החברה הישראלית, ומכוחם שרדה עד הנה. מרגע שנתניהו ועוזריו השיקו את ההפיכה המשטרית למעשה הודיעו בזה על כפירתם ביסודות אלה. החוקים, התקנות ומעשי המינוי וההדחה השונים שבהם נקטו מאז ועד הנה הם כלי ההרס שבהם הם תוקפים לא רק את הסיפור המאחד אותנו, הישראלים, אלא את יסודות השלטון הדמוקרטי במדינה.
אבל אלימות שלטונית, בתחילה כלפי מוסדות השלטון ושומרי הסף, ואז נגד האזרחים, אינה מסתיימת בכך. מרגע שהאזרחים מזהים כי הסיפור המאחד שלהם נגמר, שהערכים שחיברו בינינו יחד אינם מחייבים עוד, שראש הממשלה ועוזריו מתנהלים במציאות בה כל דאלים גבר, מציאות של כוח, כסף וכבוד, שבה מי שכוח השלטון מצוי בידיו הוא בעל הדעה ובעל המאה וכל השאר נרמסים ברגליו כמשרתים בצבא וכמשלמי מיסים, הרי גם האזרחים רוצים לחטוף כול אחד מכול הבא ליד.
מציאות כאוטית כְּזו שאליה קלע אותנו בנימין נתניהו, משחררת בבני אדם את הדחפים הכי אלימים ורצחניים שלהם ומַתירה את מאווייהם האפלים ביותר. במציאות שבה ראש הממשלה הוא נאשם במרמה ובהפרת אמונים, השר לביטחון פנים הוא עבריין מורשע ומסוכן, ושרים וחברי כנסת ואנשי מנגנון רבים חשודים או נחקרים על פשעים, אין לאזרח שום ביטחון אישי, שום אמון במערכת השלטון, והוא כמעט נדחף ליטול את החוק לידיו. מציאות כזו היא מציאות של פירוד, של התפרקות, של כל אדם לעצמו. במציאות כזו קל לאדם להרים יד או כלי נשק על שכנו או על אשתו.
כמובן, ישנם גם הכוחות ההפוכים, הנאבקים בכל זה. כוחם של המפגינות והמפגינים, של אנשי ונשות המחנה הליברלי הנאבקים על ערכינו ועל קיומנו כאן כמדינה יהודית דמוקרטית. בעוד אנו מוּצגים בידי מכונת הרעל כבוגדים, כתומכי חמאס, כאנטי דמוקרטים, כמי שאינם מקבלים את הכרעת הרוב, אנו למעשה מגיניה של הדמוקרטיה ושל מדינת ישראל, שנחטפו בידי מי שהונו את הרוב שבחר בהם, בזה שלא הודיעו מראש על כוונתם להחריב את הדמוקרטיה ולשנות את צורת המשטר בישראל ואת טבעה כמדינה יהודית דמוקרטית.
טבעה של כל עריצות הוא לקרוס מתוך עצמה. אני מקווה שכך יקרה בשבוע הבא, כאשר החרדים יפילו את ממשלת הימין לא מתוך אמונה בערכי הדמוקרטיה, אלא מתוך תסכול על שום שהם נקראים להיכנס כשותפים בברית האחים. אני מאוד מקווה כי תתקיימנה בחירות, וכי מי שיזכה בה ירכיב ממשלה ציונית רחבה, שתשים בראש מעייניה את שמירתה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
כך או כך, העולם לא מחכה לנו. בימים שביקרנו בהם באתונה נתקלתי בהרבה כתובות גרפיטי הקוראות לשחרור פלסטין, ובהן גם כתובת ארסיות, המאשימות את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה, ואפילו כתובת נתעבת אחת, בעברית, על קיר של בית קפה פופולארי ברובע מוניסטרקי, האומרת לחיילי צה"ל שאינם רצויים באותו בית קפה. זו כתובת מזעזעת במיוחד, מפני שאין ספק שנכתבה בידי ישראלי.
שומעים כאן עדיין עברית ברחובות. אבל אין ספק, שמפחיד לשבת ולכתוב כאן במחברת, מימין לשמאל, או לקרוא ספר בעברית. זו מציאות נוראה, המתקיימת כעת לא רק באתונה אלא בערים שונות ברחבי תבל. היא לא תשתנה כל עוד מלחמת קיום נתניהו תמשיך.
המציאות בתוכנו ומסביבנו הגיעה לנקודת רתיחה. אני מייחל לשינוי. כל יום ושעה שבה אנו מבוססים במלחמת עזה, כל יום ושעה שבהם החטופים עודם שבויים בה, כל יום ושעה שבהם ההפיכה המשטרית מתקדמת, הם עוד צעד של ישראל לתהום. הלוואי ותיוושע, באופן דמוקרטי, מתוך עצמה.
