הנה סיפור טוב אחד, לערב החג:
לפני כשבוע ומחצה ראה אור ספר-שיריו הראשון של יעקב וייסמן, "סימנים." ערכתי והוצאתי אותו לאור בבית ההוצאה הקטן שלי, הנסמך עלי בלבד, "שופרא לספרות יפה." יעקב הוא יליד שכונת גבעת עליה ביפו (1952), כיום תושב כפר סבא. אב לבן ובת וסב לחמישה נכדים. בעבר שימש כמבקר בכיר במשרד מבקר העירייה בתל אביב –יפו, וכקצין משטרה ביחידה הארצית לחקירות הונאה, בראשות ניצב בנימין זיגל.
בספר-שיריו, המונה 48 עמודים, מתאר יעקב, בלשון מאופקת, אך בפליאה, ברִגשה ובהומור, את עולמו, כמחזור חיים של התחדשות ושל התכלות, של צמיחה ובלות, מתוך חיוב החיים ושמחתם. השירים שלו הם כמו סימנים בזמן, המסכמים את מה שהיה, ומתווים דרך לילדיו, נכדיו ונכדותיו אל מה שיהיה.
הנה שיר אחד מן הקובץ:
רוכבי האופניים
עִם הָנֵץ הַחַמָּה,
טֶרֶם יֶהֱבָּל הַיּוֹם
בִּשְׁלַל שָׁרָב,
הַחוֹתְרִים בָּיַרְקוֹן
מְאַמְּצִים זְרוֹעוֹתֵיהֶם.
עַל הַגָּדָה
הַהוֹלְכִים בְּמֶרֶץ צוֹעֲדִים
וְהָרָצִים אָצִים
וּבְדֶרֶךְ נָמִיר,
בִּשְׁבִיל הָאוֹפַנַּיִם,
מְדַּוְשִׁים,
בְּזוּגוֹת וּבִשְׁלָשׁוֹת,
הָעוֹבְדִים הַזָּרִים.
לִפְנֵיהֶם אֲתָרֵי הַבְּנִיָּה,
לִשְׂמֹאלָם הַשְּׂדֵרָה מוֹרִיקָה
בִּשְׁלַל צִבְעֵי קַיִץ
וּמִימִינָם הָאַסְפַלְט הַשָּׁחוֹר.
עוֹד כַּמָּה רִגְעֵי חֶסֶד
וְהַשְּׁבִיל נוֹתָר מֵאָחוֹר.
*
הספר הופק בידי מפיק הדפוס הוותיק, שיש לי העונג לעבוד אתו שנים, אלי אורן. משרדו מצוי בשדרות רוטשילד 109 בתל אביב. יעקב, תל אביבי בעצמו, כבר מזמן קיבל לידיו את ספרו. גם חברת ההפצה, 'ספרות עכשיו,' קיבלה את משלוח הספרים מאלי והספר כבר נמצא בחנויות. אבל אני, המתגורר בתובל, בגליל המערבי, לא זכיתי לראות את הספר, ויותר מזה, עלי לשלוח עותקים ממנו אל הספרייה הלאומית, כחוק, ולכלי התקשורת.
אתמול התקשרתי לאלי. שאלתי אותו עד מתי יהיה במשרד. אמר לי, עד ארבע אחר הצהריים. שאלתיו האם יוכל לשלוח לי את חבילת הספרים דרך 'מוניות אביב.' הצטחק אלי ואמר, מה אתך, אילן, 'מוניות אביב' כבר מזמן לא קיימות.
חשבתי רגע. שליח מיוחד לתל אביב יעלה לי הון. אבל אני מחויב בנפשי לשלוח את ספרו של יעקב למוספי הספרות ולכתבי העת לספרות. מה אעשה. עלה בדעתי רעיון. כתבתי בפורום הווטסאפ של תובל, ושל תובל-פלך, הקיבוץ השכן, ואפילו בפורום של הורי בית הספר 'הרכס,' ושאלתי אם מישהו/י נוסע/ת מתל אביב צפונה ויכול להביא לי חבילה משדרות רוטשילד. לבסוף הכנסתי הודעה זו גם לקבוצות הווטסאפ של המחאה, שאני מחובר לכולן.
והנה, בקבוצת 'הדמוקרטים – המרכזית', צצה לה תשובה. מישהי שאינני מכיר, שמה אביטל, כתבה לי שכנראה תיסע היום מתל אביב למשגב, לעבור את החג אצל הוריה. ביקשתי ממנה לאסוף בעבורי את חבילת הספרים, והיא נעתרה בשמחה.
הבוקר, רגע לפני הסגר, ירדתי לקניות בכרמיאל. קניתי מצרכים בעבורי, וגם בעבור שתי משפחות הנתונות בבידוד. כן, הקורונה הגיעה גם לתובל. ואז, אחרי שסיימתי את הקניות, כתבה לי אביטל, שהיא מגיעה ליודפת, כדי לקנות שם מתנות חג, והציעה שניפגש שם.
נסעתי מכרמיאל ליודפת. עצרתי מתחת למרכז הקניות בישוב. התקשרתי אליה. היא בדיוק סיימה את הקניות. היא ירדה למכונית עם בנה בן התשע, נפגשנו. אישה צעירה, עם ילד בגיל בניי, קעקוע קטן על זרועה, פנים מלאות אור.
אביטל הושיטה לי את החבילה, שכריכת ספרו של יעקב מתנוסס עליה. הודיתי לה. שאלתי האם הם מתכוונים להישאר באזור, אולי ניפגש, ילדיי אוהבים חברים חדשים בני גילם. אמרה, בשמחה. הצעתי לה, שאם היא יוצאת מהישוב תגיד שהיא נוסעת להפגנה בגשר מוטה גור בכרמיאל. "אני מפגין רק שם, כי לצערי אני לא יכול להגיע לבלפור," אמרתי.
"אני משתדלת להגיע לגשרים או לבלפור," חייכה.
סיכמנו שניפגש.
נכנסתי למכונית ונסעתי הביתה. כשהגעתי הנה, חברתי, הסופרת מיקי בן-כנען ('אם החיטה' ו'הקרקס הגדול של הרעיונות'), כבר ישבה כאן בחצר, בחברת בניי. היא הייתה בתובל שבוע, ובמשך כמה ערבים בילינו יחד, בשיחות עמוקות אל תוך הלילה.
סיפרתי למיקי על המפגש עם אביטל, והטובה שעשתה לי. מיקי, שחכמה כמו אלף שדים ושדות, חייכה. "זה ילך ויתרחב, התופעה הזאת," אמרה לי, "ככול שביבי ינסה לפלג אותנו, הערבות ההדדית רק תתרחב. כי ברגע שהפרט מרגיש שנותר לבדו, שאין לו שום יכולת לבטוח בשלטון, מתכוננת חברה אזרחית חדשה."
אמרתי לה, שאכתוב היום על ערבות הדדית, ושאצטט אותה בשמה. היא הסכימה. אחרי כן עזרה לבנים בעבודות העץ שלהם. זה היה ארצי הרבה יותר, מול השיחה הלילית שניהלנו אמש, על פיסיקת הקוואנטים, תיאוריית המיתרים, האפשרות שנגיף הקורונה נועד ו/או מנוצל על ידי תאגידי ענק לריסון האנושות ולשינוי נתיב ההתפתחות שלה, ועוד.
ואחרי כן אמרתי למיקי שאני חייב ללכת לישון, ונפרדתי ממנה, והיא נסעה לתל אביב לפני הסגר, ושנתי ערבה לי, מפני שהמצווה שעשתה בעבורי ובעבור יעקב אותה אביטל, והדברים שאמרה מיקי, נתנו בלבי בכול זאת מעט תקווה.
שנורא קשה לכולנו עכשיו. קולקטיבית וגם פרטית. שהתקופה הזאת מכריחה את כולנו להתרגל לחיות בתוך אי ודאות קיומית, ולשרוד בה, ושהאפשרות לשרוד בתקופה כזאת מחייבת אותנו להתעלות מעל עצמנו, מעל הפחדים, הכעסים, הזעם והחרדה שלנו, ולאתר בלבנו הבנה, אהבה וחמלה לזולת. כאלה, שיכולים לבוא לידי ביטוי במחווה קטנה, כמו להביא חבילת ספרי שירה מתל אביב למשגב. ועל כך, תודה רבה.
חג שמח לכולכם/ן,
אילן.
