הורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםהחופש הגדולחד הוריחד הוריותחדהורירוחניות

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל, וגם קצת של אבא שלהם (51)

ארטישוק ירושלמי.jpg
ארטישוק ירושלמי. צילום: אסף אמברם. מתוך וי נט.

   עכשיו הם שניהם נרדמים כבר. מקודם השתוללו במיטה. דניאל ליקק את מיכאל, מיכאל צבט את דניאל, ודניאל בא החוצה אל החצר לבכות על זה. כשהחזרתי אותו אל הבית מיכאל נשך אותו באזנו, ואז, כששבתי וצעקתי על מיכאל בכה, שזה היה בטעות.

     "אין דבר כזה לנשוך בטעות, מיכאל," השבתי לו בקול תקיף, "אוי ואבוי לך אם אצטרך להיכנס לכאן עוד פעם."

     ואז הוא בכה. שניהם בכו. ואני חיכיתי קצת, ואז נכנסתי הביתה, הזמנתי אותם לשוב אל המיטה, התיישבתי לידם ואמרתי להם, "אני סולח לכם, לשניכם, ועכשיו גם מחזיק לכם את כפות הרגליים כדי שתדעו שאני סולח לכם. הנה נשיקות לילה טוב, ועכשיו לכו לישון."

     "תספר לנו איך זה היה כשהיינו קטנים," ביקש דניאל.

     "מה, איך לכול האחים שלי היו ילדים, ורק לי לא, והייתי נורא עצוב?" שאלתי.

     "כן."

     "אז לכול האחים שלי היו ילדים, רק לי לא, והייתי נורא עצוב. עד שיום אחד שמעתי על דוקטור שיבאני, שעוזרת לאנשים שאין להם ילדים להביא ילדים לעולם, וכתבתי לה מכתב במחשב, ושאלתי אותה אם תוכל לעזור לי, והיא אמרה שכן, ושאבוא להודו. אז נסעתי להודו."

     "איך?"

     "עם מטוס ומזוודות."

     "מה, ואנחנו היינו בבטן שלך?"

     "כן, בצורת זרעונים. ואז נסעתי להודו, והיא לקחה את הזרעונים שלי וחיברה אותם עם ביציות."

     "איך היא הוציאה לך את הזרעונים?"

     "אני הוצאתי ונתתי לה אותם."

     "ומה זה ביצית?"

     "כמו שלגבר יש זרע, לאישה יש ביצית."

     את המשך הסיפור הידוע הם כבר שמעו פחות. אבל די היה בראשיתו של סיפור כדי להרגיעם. שהרי מה מספר להם הסיפור הזה? שרציתי אותם. שהתאמצתי כדי להביאם לעולם. וזה מזכיר זאת שוב ושוב לי וגם להם. שאני רציתי אותם, והבאתי אותם לעולם מרצוני, ושאני אוהב אותם ורוצה בהם גם כיום, וגם כשאני מרים את קולי עליהם.

     את השבת הזאת בילינו בבית. בתחילה חשבתי ללכת לחברים. בסופו של דבר ויתרתי על זה. לא היה בי הכוח. תחת זאת, יצאנו בבוקר לנסוע על הג'יפ החשמלי והאופניים בכיכר רוטשילד. כשנמאס לנו חזרנו הביתה, הם אכלו צהריים מוקדם ואני לגמתי כוס יין אדום, לשם חיזוק הלב והדעת.

     אחר הצהריים עשינו אותו הדבר, רק לכיוון הנגדי – נסענו למרכז סוזן דלאל, עם עצירה בחנות הגלידה, ואחרי כן המשכנו בנסיעה אל גן המשחקים, שם פגשנו בילדי השכנה, ושיחקנו במחבואים יחד, וכשנמאס לנו חזרנו הביתה והמשכנו לשחק ברחוב, מול הבית.

     זו הייתה שבת שקטה, נינוחה. אמנם, לא יכולתי לקרוא או לכתוב בה דבר, כבכל יום מימי החופשה האלה, אף על פי שנשאתי עמי את המחברת והעט וספר על כתיבת שירה, לכל מקום שהלכנו אליו. אבל כלל לא הגעתי לפותחם. הילדים העסיקו אותי ללא הרף. ואחרי כן מיכאל עוד התלונן על כך שאני לא משחק איתו, כשפרשתי מחברתם לחמש דקות של סיגריה בחצר.

     הבכי הגיע רק כשנכנסנו למיטות בלילה. דניאל רצה שנישן בחדר הילדים, מפני שבין מיטותיהם שמתי את הג'יפ לטעינה. אבל כשנשכבתי ליד מיכאל והזמנתי את דניאל להצטרף אלינו כדי לקרוא את 'האריה שאהב תות,' הוא סירב ונעלב. למה אנחנו לא באים למיטה שלו.

     אחרי סיום הקריאה בסיפור נטלתי את הכר שלי ועברתי למיטתו. זה הרגיע אותו קצת, ואז מיכאל התחיל לייבב, למה אני שוכב לצד דניאל כל כך הרבה זמן. זה נמשך ככה עד שהודעתי להם שאני יוצא מן החדר לקחת תרופות, ושיילכו לישון.

     הם עברו אל מיטתי, והתחילו להשתולל, וכך הלאה, עד שלבסוף נרדמו.

     בתוך כך שמתי לב היום לשיחות בינינו ובינם לבין עצמם. כל כך הצטערתי שאני לא מחזיק טייפ ביד כדי להקליט אותם. זה הלך בערך ככה:

     דניאל: (נעלב על כך שביקשתי ממנו להפסיק לצעוק לי באוזן, בדברו בקול רם מדי בעודי שוכב לצידו) אני אקח מחר בבוקר את המכונית ואסע למקום אחר.

     מיכאל: אתה לא יכול לנסוע למקום גדול ורחוק.

     דניאל: אני כן.

     מיכאל: אז אני אבוא איתך ואשמור עליך.

     דניאל: אני לא רוצה שתשמור עלי.

     מיכאל: אבל אני אח שלך.

     דניאל: כל אחד ישמור על עצמו. אני אשמור עלי ואתה תשמור על עצמך.

     מיכאל: אבל הורים צריכים לשמור על הילדים שלהם. (כאן ממש התאפקתי לא להתערב)

     דניאל: אתה קקי.

     מיכאל: אתה חרא.

     אבא: אני לא מסכים שתדברו ככה זה אל זה.

*

    ואללה. הצלחתי לשחזר את כול השיחה. יש מצב שעלי להתחיל להקליט כאן דיאלוגים.

    חוץ מזה ניהלתי עם אבא שלי היום עוד שיחה טלפונית על מצב העניינים. מה עושים וכך הלאה. הוא הצליח לבלבל אותי לחלוטין. לא לגבי רצוני, אלא לגבי עמדתו. מרוב רצונו הטוב לשמור עלינו, לבל אעשה משהו נמהר, או משהו שלא אוכל לחזור ממנו, הוא בלבל אותי לחלוטין. כנראה שבסופו של דבר עלי להחליט את החלטותיי בעצמי, בלי עוד עצות מאיש, אבל במלוא הזהירות.

     בכל מקרה, נותרו לנו עוד שבועיים עד תחילת שנת הלימודים, ומרים בנימיני כתבה במפורש, בהורוסקופ שלה מאתמול, במזל שור, שבתוך שבועיים תיחתם עיסקה הקשורה לנכסים. אמן, כן יהי רצון מלפניך ה', בורא המאורות ובהם גם הכוכבים.

     שיהיה לכם שבוע טוב רבותיי. ואם אתם רוצים להיטיב עם עצמכם, עשו מה שעשיתי אני השבוע – קנו בשוק ארטישוק ירושלמי.

     תמיד ידעתי שאני מאוהב בירק הזה. אבל מעולם לא העזתי לנסות לבשלו בעצמי. עד השבוע. קניתי חצי קילו, ישבתי וקילפתי אותו במקלפת, ואז הרתחתי אותו במים, שמתי בתבנית, שפכתי עליו שמן זית מהול בפפריקה, פלפל ומלח, ועל זה פירורי לחם ופטרוזיליה. לא זוכר מאיזה אתר לקחתי את המתכון.

     זה יצא מעדן. אחד הדברים הפשוטים והטובים ביותר שאכלתי בחיי.

     ואז גם הבנתי, שהגבר שירצה לכבוש את ליבי יצטרך לא רק חבילה נאה באזור החלציים. הוא יצטרך להחזיק ביד קילו ארטישוק ירושלמי. אני אעדיף את זה כמתנת חיזור על פני פרחים.

    שרק יבוא בעונה הנכונה. שזה עכשיו:)

     שיהיה לכם שבוע טוב. שתחלמו על ארטישוק ירושלמי.

נ.ב.

בדקתי עכשיו, מתוך סקרנות, את הערכים התזונתיים של הארטישוק הירושלמי: 0 פחמימות, 0 גלוקוז. הגוף שלי יודע היטב מה הוא צריך. הגוף שלי הוא חכם ממני.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.