הורות

ילד חוקר.

יומן מלחמה (40).

     לפני שעה, קצת אחרי שהשתתקו קולות הנפץ של הארטילריה במרחב, מיכאל בני שלח לי הודעת ווטסאפ מן הקומה השנייה, שם הוא יושב בחדרו מול המחשב על שני מסכיו, הרגיל והמעוגל, שרכש לעצמו מכספי החנוכה, וביקש שאכין לו 'את זה' לארוחת הצהריים. 'זה' היה מתכון ששלח לי בטיקטוק של צ'יפס מתנפח.

     העתקתי את המתכון לקובץ וורד, הדפסתי אותו, ושלחתי לו הודעה חזרה, שאם הוא רוצה לאכול את זה, שירד למטה ונכין את זה יחד. וכך היה. וזה כל כך טעים וממכר, בדיוק כמו הצ'יפס שהיו מוכרים פעם בדוכני הפלאפל בשוק בצלאל זצ"ל. הנה המתכון: מצרכים: ארבעה תפוחי אדמה, כוס קמח,  כוס מים קרים/מי סודה, שקית אבקת אפייה, כפית מלח, חצי כפית פלפל שחור, כפית אבקת שום גבישי, ביצה, שמן קנולה עמוק לטיגון. אופן ההכנה:  קולפים את תפוחי האדמה ופורסים לפרוסות דקות בעזרת מנדולינה או סכין חדה. טורפים בקערה את הביצה, הקמח, אבקת אפייה, מלח ופלפל שחור והמים עד לבלילת טמפורה אחידה (מרקם של טחינה).  מחממים שמן בסיר עמוק. כאשר השמן חם מאוד טובלים פרוסת תפוח אדמה בבלילה ומטגנים עד הזהבה מלאה של שני הצדדים. מוציאים, מספיגים את השמן על נייר סופג ומגישים לשולחן, אפשר עם רוטב העשוי מתערובת קטשופ, מיונז וטחינה.

     זה יצא כול כך טעים, שמיכאל ואני מצאנו את עצמנו עומדים וזוללים את זה ליד הכיריים. מה שהיה יפה הוא, שמיכאל השתדל מאד לשכנע את דניאל, שהיה אצל חברו עידו, שיבואו שניהם כי הם חייבים לטעום את זה. והם באו, וזללו את הכל.

     מאד שמחתי בזה, שמיכאל מתעקש לשמח את אחיו בצ'יפס המתנפח, אף על פי שבתחילה לדניאל לא התחשק לחזור הביתה. ועוד יותר מזה שמחתי בחקרנות של מיכאל, וביצירתיות שלו. אמרתי לו באלה המלים, "אתה ילד חקרן וכיף להיות אבא שלך. כיף לי שאתה בן שלי." ואחרי כן הוספתי עוד משהו. "אולי בכול זאת אנחנו צריכים לפתוח מסעדה יחד." והוא צחק ואמר שכן, ושנקרא לה "הטִיקְטוֹקִיָה," כי כול המתכונים שלו באים מהטיקטוק. הנה, למשל, חשבון הטיקטוק של אסתי בנין, https://www.tiktok.com/@esti.a, ממנו לקח את המתכון לצ'יפס מתנפח. כל מתכון מלווה בסרט הכנה של המזון.

     כאשר רכשתי לילדים סמרטפון ואחרי כן מחשבים אישיים, אמרו לי דרגי החינוך בתובל שזה מעשה שגוי. אחרי כן ניסתה המטפלת שלי לסייע לי להציב לילדים גבולות שימוש במסכים, כפי שעושים הורים אחרים, עם הקצבת זמן יומית וכדומה. סירבתי לכול. הבהרתי שאני בטוח ביכולת הוויסות העצמאית של בניי, וגם בכך שהעיסוק במסכים מלמד אותם הרבה ומחזק יכולות קוגניטיביות וגם יכולות חברתיות ואישיות שלהם.

     צדקתי. דניאל זקוק להרבה זמן יצירה ולחברים בעולם הפיסי, ומווסת בעצמו בין הדברים. הוא למד לבד לערוך סרטונים ביישומים שהוריד, ואפילו הכין השבוע סרטון פרידה מבת כיתתם, המהגרת עם הוריה לחו"ל, ועליו זכה בתשבחות מכול חבריו וחברותיו. הוא יוצר ורוקד, מטפל בבעלי החיים ומבלה עם חברים, וכשהוא עייף הוא גם מתנתק מן המסכים והולך לישון. מיכאל, שהפך לגיימר, כלומר פיתח באופן בלתי רגיל את יכולות המשחק שלו במחשב, יזם ורכש לעצמו ציוד, ואט אט הוא מתקדם לעבר חזונו – חדר של גיימר, והשתתפות בטורנירים עם פרסים, בתחילה פרסי משחק, כעת גם פרסים כספיים. גם הוא מווסת לעצמו את הפעילות, מציע לי לצאת לטייל בחוץ, לבשל או לאפות יחד, וגם חוקר חשבונות טיקטוק עם מתכונים, מתרשם מהם ויוזם את ביצועם יחד. מלבד זאת הוא מתחבר עם ילדים בארץ ובעולם, בזהירות המתבקשת ובאישורי כמובן, ומחזק את קשריו עם חבריו מבית הספר דרך עולמות המשחק, וגם את מעמדו כגיימר בחברת בני גילו.

     הילדים שמחים, עצמאיים, פחות מתלוננים על שעמום. הם לא קוראים ספרים, וזה חורה לי, אבל סגנון כתיבתם ראוי, לשונם רהוטה ועולמם הרגשי מפותח.

     בקיצור, הדור הזה הוא דור מסכים. זה לא אומר שהוא דור פחות טוב מדורנו. אולי ההפך הוא הנכון. אז במקום להשקיע את הזמן במריבות עם הילדים על שעות השימוש במסכים, אולי מוטב לאפשר להם זאת, להאמין בהם ולהיות זמינים ככול האפשר כדי להיות יחד אתם בפעולות ויסות שהם עצמם יוזמים.

      סליחה שכתבתי פוסט הורי באמצע המלחמה. אבל זה נושא חשוב בעיניי, וההורות לא נפסקת בזמן מלחמה. ההפך הוא הנכון. היא מתחזקת ונהיית משמעותית עוד יותר.

     שיהיה לנו שבוע עם כמה שיותר בשורות טובות. אמן.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button