הורות

ממנעמי העיר הגדולה: פסטיבל, ים וחָרָאבָּנָה.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (183).

     אתמול בבוקר ירדנו לתל אביב. תכננתי לנו יומיים של בילוי בעיר הגדולה: בילוי בפסטיבל כראמל בדיזנגוף סנטר, מנוחת צהרים בחדר ששכרנו בדרום העיר, אחר הצהריים פגישה עם אב יחידני שהכרתי ועם בנו וירידה יחד לים, ואז ארוחת ערב, וביום שישי בילוי בעיר, מנוחת צהרים אצל סבא, ארוחת ליל שישי אתו – וחזרה לתובל.

     שמחים נכנסנו למכונית והתחלנו להדרים. הגענו לדיזנגוף לקראת אחת עשרה, ובאמת – פסטיבל כראמל הוא אירוע מדהים וחסר תקדים מבחינות רבות. אתחיל בזה שהוחלט לקיימו בדיוק בזמן הנכון, בשבועות האחרונים של החופש הגדול, כשההורים כבר מותשים מנסיעות לחו"ל וחיפוש מה יוכלו לעשות עם ילדיהם. אמשיך בכך, שאף סופר.ת ישראלי.ת לא הגיע מעולם למעמד שהגיעה אליו מאירה ברנע גולדברג, מבחינת הערצת הקהל, בניית המותג, העצמתו – והמרתו לרווח.

     מה שקורה כעת בדיזנגוף סנטר הוא באמת מדהים. על קיר מודבק בהגדלת הענק הפרק הראשון של 'כראמל' לקריאה. איזה סופר זכה שפרק ראשון מספרו ייחשף כך על קיר? על הרצפה מדבקות ענק עם משפטים מצחיקים או שנונים מסדרת 'כראמל'. במבואה אחת סדנת ציור ועבודות יד ברוח 'כראמל' ובפינה אחרת צילומים עם בובת כראמל חיה ענקית ודוכן מכירות של ספרי הסדרה, כובעים, והמון מוצרי פרסום וקידום מכירות, שכל כולם, ללא יוצא מן הכלל, מוצמדת תווית 'הזכויות בידי מאירה גולדברג ברנע', ללמדך, שמאירה מודעת לחשיבות המותג, ומלווה בידי אנשי מקצוע היודעים את מלאכתם.

     הסתובבנו שם מלאי התפעלות. הבנים ביקשו, וקיבלו, כובעים רחבי שוליים של כראמל, ואחרי כן יצאנו להסתובב בין חנויות הסנטר. הריבוי, השפע, הרבגוניות, שבו את לב בניי. הם הסתובבו בין החנויות מלאי פליאה, כמובן רצו לקנות המון דברים, והסברתי להם שזו רק חצי השעה הראשונה בעיר, ומוטב שיתאפקו.

     אחרי שעה ארוכה של שיטוט בסנטר, שמעולם לא היה ידידותי כמו בזמן פסטיבל כראמל, בחיי, יצאנו משם כדי לאכול משהו קל, ואז עלינו על המכונית ונסענו לדרום העיר, לדירה ששכרנו. חזית הבניין לא הבטיחה טובות. אבל הדירה הייתה נקייה, גדולה ומרווחת. העניין היחיד שקצת הטריד אותי היה הבל של ריח ביוב ששרר בה. אבל פתחנו את החלון וחשבנו שהכול יהיה בסדר. אני נרדמתי, הילדים צפו בשקט בטלוויזיה.

     קמתי משנתי עם בחילה. אבל חשבתי שזה רק ריפלוקס מהפיתה עם בשר שאכלתי בשוק. אז התקלחתי ויצאנו לפגוש את חברינו החדשים, האב ובנו הקטן. עברנו בדירתו המעוצבת להפליא, הילדים נהנו לתת פקודות לגברת גוגל ולראות איך היא שולטת על דברים שונים בדירה, כמו השמעת מוסיקה או העלאת תריסים, ושיחקו עם בנו בן השנה ומחצה. ואז ירדנו ברגל לחוף גאולה, והיינו שם ממש עד השקיעה.

     כשחזרנו לדירה ופתחתי את הדלת, קידם את פניי גל של צחנת ביוב נוראה. לא יכולתי לנשום, בקושי להישאר בה רגע. ואז הבנתי. אני לא סובל מריפלוקס אלא מתרעלת ביוב.

     בהתקף של עצבים ארזתי בבת אחת את כל התיקים, והודעתי לילדים הנדהמים ומלאי האכזבה, שאנחנו לא נשארים שם עוד רגע. אנחנו חוזרים הביתה לתובל או נוסעים לסבא, אבל שאני לא יכול לנשום במקום הזה בכלל.

     הודעתי זאת לבעלת הבית. היא הייתה מזועזעת. בתחילה ניסתה למצוא לנו דיור חליפי, אחרי כן בעל מקצוע שיחוש לבדוק מה קרה שם, והשביעה אותנו לא למהר לעזוב את המקום. אז התיישבנו בפיצה הפינתית לאכול ארוחת ערב. אבל כשהגיע בעל מקצוע, כנראה אחד השכנים, הוא החליט שדיברתי אליו לא יפה והתנפל עלי בצורה איומה, מאשים אותי כאילו אני מתייחס אליו בצורה לא ראויה.

     תשמעו, פשוט נמלטנו משם למכונית.

     נכנסתי למכונית רועד מעצבים, והילדים מתסכול. הנעתי אותה ואמרתי לילדים שאמנם קבענו ארוחת ערב עם סבא, אבל שהכי אני רוצה לנסוע הביתה. דניאל אמר, שמגיע להם פיצוי. שאלתי אותו למה ולאיזה פיצוי הוא מחכה. הוא אמר שבשל האכזבה. השבתי לו, שגם אני מאוד מאוכזב, אבל לא מחפש שום פיצוי מלבד הרצון לחזור הביתה. שלעתים יש תקלות לא צפויות, וצריך לדעת להתמודד אתן.

     ואז מיכאל ביקש שנדבר עם אחי , יאיר. הוא רצה לנסות בכל זאת לפגוש את יאיר ואת ליה בתו ואת סבא. אז התקשרנו. סיפרתי לאחי מה קרה – ואז מיכאל רב התושייה, העקשן והיצירתי שאל אותו האם אפשר לבוא להתארח אצלו ללילה.

     מקץ שעה כבר ישבנו אצל אחי בתל מונד. הילדים השתכשכו ברחיצה לילית בבריכה בחצר, אחי הכין להם סטייקים על האש, אני הכנתי לעצמי סלט ירקות ואספרסו, ולאט לאט נרגעתי מן האכזבה בתל אביב.

     ישנתי  טוב. אבל התעוררתי בארבע וחצי בבוקר. בשמונה הערתי את הבנים והבהרתי להם שאני נוסע למקום אחד בלבד – בחזרה הביתה, לתובל. לאחי, שתמה מה אני כול כך ממהר, אמרתי, שאני לא מסוגל להיות נווד. שאני צריך את הבית. שהתעוררתי מוקדם מדי ואני פוחד להירדם על ההגה – ועוד רוצה להספיק לעבור ברמי לוי בכרמיאל, כדי לערוך קניות לשבת.

     כול הדרך ניקרתי. זו האמת. אלוהים יודע איך עברנו את הנסיעה הזאת בשלום. אבל עשינו קניות, עלינו בהר הביתה, פרקנו אותן, ואני נפלתי שדוד. ישנתי שעתיים וחצי בצהריים. ואז מיכאל המתוק התנדב לעזור לי להכין ארוחת ערב. וזה, כשוויתרנו על הזמנה לארוחת ערב אצל משפחה אהובה בתובל, רק כדי לאכול ארוחת ליל שישי עם סבא.

     בקיצור, הכול התחרבן. חרבאנה.

     זה היה מאכזב, הביקור הזה בעיר. אני לא מאשים בזה את בעלת הדירה להשכרה. התשתיות בדרום העיר ישנות, ואני עוד זוכר מתקופת מגוריי בנווה צדק ימים שבהם הבל הביוב עלה מן הצנרת הישנה. אבל לשכור חדר במחיר הנושק לאלף שקלים, ולקבל כלוב יפה ומרווח מלא בריח ביוב – זה באמת מעבר לכוחותיי.

     לזכותה ייאמר שהשיבה לי את מלוא התשלום עוד היום, בביט.  אבל אני מרגיש, שהנסיעה הזאת לתל אביב גרמה לי לרצות לא לחזור אליה בשנים הקרובות. קודם כול בגלל היוקר. אפילו בשוק הכרמל, שקניתי בו למיכאל שרשרת זהב עם מגן דוד, ובובה לנבו הקטן, כול דבר עולה 50-60 שקל מינימום, שלא לדבר על מזון בעיר. שנית, מצב התשתיות בה איום ונורא. הן של הכבישים והן של מערכת הביוב הישנה. ושלישית, וזה באמת כבר לגמרי שלי, חוף גאולה היה מלא הומואים. כולם בגילאי 20-40, כולם רזים, מחוטבים, חתיכים, שזופים. מאחורינו ישבו ארבעה בחורים, וקשקשו ביניהם, משווים מי כתב מה למי בגריינדר, במין שיחה תפלה בטונים נשיים, שחשבתי שאני מת מזה. ואז הבנתי.

     אני כבר בן שישים ושתיים. ואחרי עשור של גידול ילדים אני גם כרסתן. אמנם, עם שרירים פה ושם, בזכות אימוני המשקלות. אבל אני רחוק מעלם החמודות שהייתי עד שנהייתי לאב. העיר הגדולה על מנעמיה, בחוריה, הקצב המטורף והריבוי והרבגוניות וגם יוקר המחייה בה, כבר אינה מקומי ואינה בשבילי.

     וזה כנראה תדלק את האכזבה שלי מן החדר ששכרנו והעצים אותה.

     חזרנו לתובל, ואני יושב בו, מלא תודה על הבית שלנו, החצר, הישוב, המרחב. אם נרצה לחרוג שוב מן השקט והבידוד פה, זה כנראה יהיה לבית מלון יקר הרבה יותר – או לחו"ל.  בכל מקרה, בעיר הגדולה ששנים רבות כול כך חייתי בה, אין לנו מה לחפש. זאת, אלא אם כן נעבור אליה מתישהו כשהילדים יתבגרו, לקראת התיכון או אחרי שירותם הצבאי, לדירה חדשה ומעוצבת משלנו. אבל מי יודע מה יהיה פה עד אז.

     בינתיים, שתהיה לכולכםן שבת שלום.

     נ.ב.

     נותרו רק עוד 22 ימים לקמפיין המימון של ספר הילדים החדש שלי, " הַסִּפּוּר שֶׁל מִיכָאֵל וְשֶׁל דָּנִיֵּאל." הגענו ל-71% תמיכה, שזה יפה מאד. אבל יש לנו עדיין דרך ארוכה כדי לאסוף את מלוא הסכום הדרוש להפקתו של ספר הילדים היפה הזה. אשמח אם תצטרפו למעגל התומכים, בהזמנת עותק אחד או יותר מן הספר החדש, כאן, וכמובן אם תפיצו זאת הלאה. תודה רבה. https://headstart.co.il/project/69085

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.