אקטואליה

פוזיציות, קונספציות והרג.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (171).

     מלחמה היא דבר נורא. בכל מקום בעולם. היא אקט תוקפני ואלים, ההורג ופוצע בני אדם, מחריב את סביבות חייהם ומטיל את השורדים לאימה חשכה, שמִשׂכה דורות. לעתים היא תוצאת שלטונם של מנהיגים טוטליטריים, נרקיסיסטיים וחסרי מעצורים, על פי רוב היא עֵדות לקוצר ידו של האדם לפתור סכסוכים בדיאלוג, בדרכי שלום. שום דבר אינו מצדיק הרג, ובכול זאת, האנושות כולה נקלעת, בכול פעם במקום אחר בתבל, אל האובדן והכאוס, החורבן וההרס, של מלחמות.

     בעבור בני אדם המאמינים בכבוד האדם וחירותו, בשוויון ערך האדם, בזכות כול אדם בעולם לחיות את חייו בבטחה ובשלום, המלחמה היא תופעה נוראה, שאין לקבלה בשום תנאי ובשום מצב. וכאשר אנו מצויים בצד החזק, לא החלש, בצד היוזם, לא בצד המותקף, קבלת המלחמה קשה שבעתיים. במצב כזה, ייזום יציאה למלחמה נתפס כתוקפנות הרסנית ומעוולת, והוא מוליד כלפיו התנגדות עמוקה.

     בוגרי מלחמת לבנון הראשונה, שכונתה אז בזדון "מבצע שלום הגליל," חוו, לראשונה בתולדות ישראל, מלחמת יש-ברירה. צה"ל נכנס אז ללבנון כדי ליצור, כביכול, רצועת ביטחון של ארבעים קילומטר, וכך גם דוברר המבצע. בפועל, צה"ל הזדחל לעבר סוריה ובירות. והפער בין דברור המבצע לבין סיפורי החברים החיילים ששבו הביתה לחופשות קצרות הצית את המחאה העזה נגד המלחמה, והיה בין הסיבות שהביאו לחדילתה.

     אך לא כול יציאה יזומה למבצע או למלחמה היא מלחמת יש-ברירה. לעתים מדינה נדרשת ליוזמה התקפית, כדי למנוע מתקפה מן הצד השני. זה מה שקרה הפעם ביציאת ישראל למבצע בעזה. מזה מספר חודשים מנהלת מדינת ישראל מערכה בתפיסת מבוקשים בשטחים. אחד משיאיה היה לכידת ראש הג'יהאד האסלמי. כתוצאה מכך, הצטברו ידיעות מודיעיניות על חוליות נ"ט של הג'יהאד האסלמי, המתכוננות לבצע פיגוע בטילי נ"ט באזרחים ישראלים בעוטף עזה. צה"ל ניסה להרגיע את השטח במשא ומתן, אך כאשר דרישות הג'יאהד האסלמי היו בלתי אפשריות, והמשא ומתן נכשל, החליט לצאת במתקפה יזומה על חוליות השיגור שהיו מוכנות לפעולתן, ועל ראשי הג'יאהד האסלמי בעזה. זאת, בפגיעה מדויקת בהם, ומבלי לערב בזה את החמאס.

     כמעט מיד החלו להישמע בישראל קולות להפסקת הלחימה. מותה המצער של אלא קדום בת החמש מהפצצה החריד כול מי שעיניו בראשו. כך גם מראות ההרס והחורבן בעזה והצטברות ההרוגים והפצועים בה. ההכלה של הדברים האלה קשה מאד כאשר מדובר בפעולה יזומה של צה"ל, ובאי-השוויון הברור בין הכוחות. הג'יאהד האסלמי המטיר מאות טילים על ישראל, ורובם יורטו על ידי כיפת ברזל, ואילו בעזה, שאין לה מערכת הגנה כזאת, כול הפצצה של צה"ל מסבה הרס ואובדן.

     אי-השוויון הזה מפעיל מיד את חומצות הלב. אף שוחר שלום לא רוצה לקבל מראות כאלה, תוקפנות שכזאת. אבל היציאה המוּכנית, הדִחפית, נגד מדינת ישראל, נובעת מכשל קוגניטיבי. איננו מסוגלים לקבל שום תוקפנות או אלימות, ומשום שלא חווינו מקודם תוקפנות כזו מן הצד האחר (שלא הספיק לממש את כוונותיו), אנו רואים מיד בישראל כוח אלים וראוי לגינוי. הכשל טמון באי-ההבנה, שלולא היינו מגיבים בפעולה יזומה, ההרוגים והפצועים היו בצד שלנו. דניאל טרגרמן בן הארבע נהרג מפגיעת פצמ"ר, במבצע 'צוק איתן,' בביתו בקיבוץ נחל עוז. לו חס וחלילה לא היה צה"ל מונע את המתקפה שתכנן הג'יהאד האסלמי, אולי היו פה עוד ילדים הרוגים.

     כול המצב הזה הוא איום ונורא. הקונפליקט בין הישראלים לפלסטינים נמשך כבר למעלה ממאה שנה. ממאורעות תרפ"ט, דרך השחיטה ההדדית במלחמת העצמאות, או הנכבה, תלוי במתבונן, דרך כיבוש השטחים ב-1967, שהיה הכרחי כחלק ממערכה צבאית, אך אסון מבחינה לאומית, לשני העמים. הוא הפך את מדינת ישראל למדינה כובשת, למדינה הנוגשת באוכלוסייה הכבושה, בנחלתה ובזהותה, ומעוותת גם את עצמה אגב כך.

     המלחמות והמבצעים השונים, ממלחמת לבנון הראשונה והשנייה, דרך כל עשרות המבצעים בעזה וביהודה ושומרון, לא הובילו אותנו לשום מקום מלבד עוד הרס והרג. אבל הם לא התנהלו בחלל הריק. היה הסכם אוסלו, היו ניסיונות ההידברות של אהוד אולמרט ושל אהוד ברק עם הפלסטינים, היו אינספור ניסיונות גישור ופיוס. הצד הפלסטיני דחה אותם שוב ושוב.

     אני עוד זוכר מפגשים של אנשי שמאל לא רק עם ערפאת, אלא גם עם א.נשים מרכזיים בחברה הפלסטינית. כך נסיעתם הראשונה של אנשי שמאל למפגש עם ערפאת בטוניס, שאותה ארגנה יעל לוטן ז"ל על שולחן הדף לספרות שחלקנו יחד, בעיתון "על המשמר," כך גם מפגשים עם פייסל אל חוסייני וחנאן עשראווי, ויוזמות הידברות נפלאות כמו ארגון "בת שלום," רשת נשים לקידום השלום מהצד הפלסטיני,  עמותה שהוקמה על ידי דפנה גולן, והיו חברות בה כאלף נשים ישראליות וכמאתיים פלסטיניות, והיה לי הכבוד והעונג לטפל ביחסי הציבור של כנס שארגנו במזרח ירושלים, בהשתתפות חנאן עשראווי, שולמית אלוני וחברות נוספות.

     ניסיונות ההידברות חייבים להימשך הן במישור האזרחי, בין העמים, והן במישור המדיני. השמאל אמנם תמך בהקמתה של ממשלת השינוי, ובלע את הכרזתה כי לא תפנה למשא ומתן עם הפלסטינים. אך הייתה זו הכלה זמנית ומרה של איפוק, של ריסון הדדי בין חלקי הממשלה הזאת, המכהנת כעת כממשלת מעבר, כדי להשיג את היעד המהותי וההכרחי יותר לשני העמים – סילוקו של בנימין נתניהו מראשות הממשלה ומעמדת הכרעה מדינית ופוליטית.

     מערכת הבחירות הקרובה תקבע, במידה רבה, האם תקום כאן ממשלה, שהציבור ייתן בידה את האפשרות לפנות מייד למשא ומתן לשלום עם הפלסטינים, ממשלה שתדאג בו-בזמן לשוויון אזרחי לכלל תושבי ישראל, יהודים וערבים כאחד, ולחידוש המשא ומתן לסיום הכיבוש – או ממשלה קיצונית, שתדרדר את המצב בין ישראל לפלסטין וגם בתוך ישראל עצמה אל התהום.

     במציאות שכזאת, אסור שיציאת ישראל למבצע מקדים בעזה, כדי להגן על אזרחיה מפני מתקפה ודאית, תהפוך לבסיס להתלהמות מצד ארגונים אזרחים ומפלגות נגד מדינת ישראל וממשלתה. דווקא מציאות נוראה כזו של מלחמה נוספת צריכה ויכולה להיעצר, ולהפוך לקרש קפיצה לדיאלוג מדיני. זה תלוי רק בדבר אחד – בסיום המבצע מבלי שידרדר, בגילוי ריסון ואיפוק מצד המפלגות הערביות, כפי שעושה כעת רע"ם, אך המשותפת, למצער, ההפך ממנה, ובגילוי ריסון ואיפוק גם מצד ארגוני השמאל.

     ההפגנות המתוכננות למחר על ידי ארגון 'עומדים ביחד' מסוכנות בדיוק כמו אישור עלייתו של חבר הכנסת איתמר בן גביר להר הבית. בשני המקרים, המנוגדים קיצונית אלה לאלה, טמון פוטנציאל הרסני של אלימות, שיסכל כול דיאלוג לרגיעה ולשלום. מוטב, על כן, לעצור את היוזמות הללו, מימין ומשמאל, לסיים את המבצע מיידית – ולהודיע עוד לפני הבחירות על הכוונה לחדש את המשא ומתן לסיום הכיבוש ולשלום. רוב מוחץ בציבור היהודי מעוניין בסיום הכיבוש, וכינון ממשלה חדשה, הכוללת בה שמאל-מרכז-ימין מתון יחד, הוא הדרך להגשמת החזון הזה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.