כללי

תיעוב זה עניין חשוד (או: למה אני מתעב את בנימין נתניהו)

כמה מחבריי בימין הפוליטי, שאני גאה שהם חבריי, למרות חילוקי הדעות העזים בינינו, העירו לי ותהו מדוע אני כה מתעב את בנימין נתניהו, אדם, שתרם כל כך הרבה למדינה. ובאמת, השאלה הזאת הטרידה אותי כל היום, ואני חושב שעלי לפחות לנסות לענות עליה. את החלק העובדתי בדבריי אני מבסס על ויקיפדיה.

בשנים 1984–1988 כיהן נתניהו כשגריר ישראל באו"ם. הייתי אז בן עשרים וארבע-חמש, ואני זוכר בבירור ערב אחד, שישבתי בו עם הוריי בסלון וראינו טלביזיה. נתניהו נשא אז נאום מבריק ומטלטל לבבות מעל במת האו"ם.

הבטתי בו, הקשבתי לו, ואז נפניתי להוריי ואמרתי להם.

"האיש הצעיר הזה יהיה יום אחד ראש ממשלת ישראל. וזה יהיה איום ונורא."

הם הביטו בי בתמיהה. מה לשגריר ישראל באו"ם ולנבואת הזעם שלי. אבל הם כבר היו רגילים בראייה הקוטבית שלי מצבים שונים, ואני רוצה להאמין שלפחות התחילו להבין, שאני גם רואה דברים העומדים להתרחש בעתיד. אם מתוך אינטואיציה עמוקה, ואם מתוך תקשור.

עברו שנים. נתניהו חזר ארצה בשנת 1988 והצטרף לליכוד. הוא נבחר לכנסת ה 12, והתמנה לסגנו של שר החוץ. בשנת 1993 זכה בפריימריז לראשות המפלגה והיה ליושב הראש שלה.

אז גם התפרסמה פרשת "הקלטת הלוהטת," בה תועד, כביכול, בבגידה באשתו, ונתניהו עמד והתנצל על כך פומבית.

מאז אותו רגע, היו שאמרו שהפך לשבוי בידי אשתו. אינני יודע אם נכון הדבר. אינני עוסק ברכילות. אבל אני יודע, ששום אדם בעולם אינו יכול לדעת מה מתרחש בדלת אמותיהם של בני זוג.

באותו זמן, בראשית שנות התשעים, פתח נתניהו במסע של ביקורת נבזית ומסוכנת על הסכמי אוסלו, במהלכו השתתף בהפגנות שיטנה נגד ממשלת רבין בכלל ויצחק רבין בפרט, ובה ההפגנה ברעננה, בה נישא ארון קבורה ועליו הכיתוב "רבין קובר את הציונות."

רבין נרצח, וכולם התחילו לדבר על ניכוש העשבים השוטים בערוגות הימין, אבל בבנימין נתניהו, איש סיירת מטכ"ל לשעבר ואח שכול, בנו של פרופסור חשוב וחניך הארוורד, שצעד מאחרי ארון המתים המטפורי של רבין, איש לו נגע. להפך, האסון הזה הלך ובנה אותו כמנהיג הימין.

בבחירות הישירות של 1996 התמודד נתניהו מול פרס, באמצעות ססמת השיטנה שהמציא ארתור פינקלשטיין, "פרס יחלק את ירושלים," ניצח והיה לראש ממשלה.

"בקדנציה הראשונה שלו, בשנים 1996-1998, מסמס נתניהו את מימוש הסכמי אוסלו, ואז גם עשה פרובוקציה איומה, והחליט על פתיחת מנהרות הכותל בירושלים. אירוע זה עלה בחיי 16 חיילים וכ-60 פלסטינים, והביא לפריצת מהומות דמים בערים הערביות בישראל ומחוצה לה.

בוועידת ואי, שהתכנסה באוקטובר 1998, הסכים נתניהו לנסיגה נוספת, שתכלול 13% משטחי הגדה, ולפתיחת נמל תעופה בינלאומי ברצועת עזה. בתמורה הבטיחו הפלסטינים לבטל אחת ולתמיד את סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראים לחיסול מדינת ישראל. המועצה הלאומית הפלסטינית לא מימשה את התחייבותה במלואה, ונתניהו הקפיא את המשך תהליך השלום.

במקביל גם פתח ערוץ חשאי להידברות עם סוריה, באמצעות רון לאודר, והקפיא גם אותו.

במקביל, הנהיג נתניהו את ישראל לכלכלה חופשית ולהפרטה. שפגעה במעמד הביניים בישראל ובשכבות החלשות. ההישגים הכלכליים של הממשלה בראשותו עלו בשבירת ערכי הסולידאריות של החברה הישראלית ובפגיעה בחלשים, בקשישים ובמעמד הביניים, וגם בהחלפת שלושה שרי אוצר, כמעט מדי שנה.

בסופו של דבר סיים נתניהו את כהונתו בבושת פנים, והלך הביתה.

אחרי פרישתו נחשדו נתניהו ואשתו בשתי פרשיות, לפיהן העבירו לחזקתם האישית מתנות שקיבל נתניהו ממנהיגים בעולם בעודו ראש ממשלה, ולפיהן ניצלו את מעמדו כדי לקבל טובות הנאה מקבלת ההובלות אבנר עמדי. הפרשה הראשונה נסגרה מחוסר הוכחות, והשנייה לפי החלטת הפרקליטות,

בשנת 2003 התמנה לשר אוצר בממשלת שרון, הוריד את שיעורי המס כדי לעודד את כלכלת ישראל, וערך רפורמות שונות ובהן קיצוץ במשרדי הממשלה והפרטת חברות ממשלתיות. הקטנת הקצבאות ועוד. ואמנם, בתקופת כהונתו כשר אוצר הביא את המשק למקום חדש ומבטיח.

.בבחירות לכנסת ה-17 כשל, והליכוד בראשותו זכה ב-12 מנדטים בלבד, אבל הוא הצליח לשקם את מפלגתו ולזכות בבחירות לכנסת ה-18.

אני זוכר היטב את ליל זכייתו. ישבתי אז מול הטלביזיה, וקיוויתי שיקים קואליציה עם מפלגות המרכז, ויביא את ישראל למקום חדש מבחינה בינלאומית, יחדש את תהליך השלום, שנעצר עם רצח רבין – ויביא לחידוש התקווה בישראל.

אבל נתניהו בחר במה שקרוי היום 'שותפיו הטבעיים', והרכיב קואליציה, המורכבת מן הליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה של אהוד ברק, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה. בתקופת כהונתו זו השיג נתניהו כמה הישגים, כמו בניית גדר ההפרדה, לעצירת ההסתננות מסיני, השבתו של גלעד שליט הביתה ועצירת ההפגזות של ישובי הדרום במבצע "עמוד ענן." הוא גם הצליח להעמיד את עניין הגרעין האיראני במרכז הפעילות הדיפלומטית של העולם, ולהביא להטלת סנקציות על איראן. אבל מדיניותו הכלכלית, הגם שהצילה את ישראל מן המשבר הגלובאלי, קרעה את החברה הישראלית לגזרים, היטיבה עם מגזר המתנחלים ומגזר החרדים, והרסה את חייו של מעמד הביניים.

את כהונתו השנייה סיים אמש במצב שבו רוב הציבור בישראל מבהיר, כי הוא לא מקבל את מדיניותו, לא מדיניותו הכלכלית ולא מדיניותו בתחום השלום והביטחון.

כך, על כל פנים, אני קורא את התוצאות של ליל אמש.

אני מתעב את בנימין נתניהו מפני שהוא שהיה שותף בהפגנות השטנה נגד יצחק רבין, מפני שמסמס את תהליך השלום עם הפלסטינים, מפני שזגזג בין נאום בר אילן לבין הקפאות הישובים והרחבתם, וגם בשל החלטותיו האחרונות על בנייה מעבר למה שמוסכם על כולנו כגושי ההתיישבות, שיוותרו בידי ישראל בכל הסכם שלום בעתיד. אני מתעב אותו מפני שבזבז את יכולותיו הרטוריות, את כישוריו הרבים ואת האמון שנתן בו הציבור, על מה שקרוי 'שותפיו הטבעיים,' ושכח את אחריותו כמנהיג של אומה, לכלל אזרחיה. אני מתעב אותו מפני שעמד פעמיים על סיפה של הצלחה כבירה, שיכולה הייתה לרשום אותו מעל דפי ההיסטוריה כמנהיג מזהיר, שהתעלה על קודמיו מן הימין, והצליח לנווט את עם ישראל ומדינתו לחוף מבטחים, ותחת זאת היה למנהיג חלש ומוחלש, היסטרי, המיטלטל כלולב, חסר יכולת הנהגה אמיתית של העם בישראל.

אני מתעב אותו, כנראה, גם מפני שהייתי רוצה להיות במקומו. מפני שאני חש תחושת שליחות כלפי עם ישראל, כסופר וגם כאדם פוליטי, ומפני שברחתי מן הפוליטיקה אחרי שבוע אחד בחיי, שבו הצהרתי על עצמי, מטעם עצמי, כמי שמציג את מועמדותו לכנסת מטעם מרצ, כנציג הקהילה הלהט"ב. בתוך שבוע אחד בלבד הבנתי אז, שזה אינו מקומי. או, כמו שאמרה לי מרים בנימיני לפני שנים, "רק תיזהר מפוליטיקה. זה לא בשבילך."

ועוד מוטלת עלי חובת ההוכחה, בדבר יכולתי להשפיע במשהו על עם ישראל וגורלו, כסופר.

אז כן, במסגרת ההסדרים שלי עם הצל של עצמי, מה שיונג קורא לו הצל, התת מודע, המכיל בתוכו את הדחפים והיצרים ומשאלות הלב החבויות, גם אני רוצה כוח ציבורי רב ועצום, כדי להשפיע בו על מצבו של עם ישראל ועל עתידו. וכאשר אני רואה אדם רהוט ובעל יכולת רבה כל כך, אפילו סקסי בעיניי, מודה, מבזבז את האשראי הציבורי שלו פעמיים, אני מזהה בו חלקים מעצמי, וזה מה שגורם לי לתחושת התיעוב כלפיו.

עכשיו, משהודיע יאיר לפיד, שלא ייכנס לגוש חוסם, אלא ייכנס, הלכה למעשה, לממשלת נתניהו, יזכה בנימין נתניהו בכהונה שלישית.

אני מתפלל שהפעם ישכיל לבחור בשותפים מן המרכז, יתגבר על פחדיו ועל נטיית ליבו לחשוב על מהלכיו הקודמים ולחיק 'שותפיו הטבעיים,' ויסיט את מדינת ישראל ממסלול ההרס והחורבן שהיא מצויה בו, הרבה בזכותו, לנתיב של צמיחה וקבלת לגיטימציה בינלאומית ושלום.

הלוואי וישכיל לעשות כן בפעם הזאת.

שאם לא כן, לא תמלאנה אפילו שנתיים לכהונתו השלישית, והוא יילך לקיסריה, בבושת פנים.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close