אני שוכב במיטה, לצידי מיכאל, אחריו דניאל. מיכאל צמוד אלי, ואני עוצם את עיניי ומשתדל לשמור על נשימה עמוקה, רגועה וקבועה, כדי שיחוש בגופו את הרוגע שבי, ויירדם. אבל הוא מתקשה להירדם. הם התעוררו רק בחמש אחר הצהריים, מפני שלפני הצהריים בילינו בהופעת פלמנקו לילדים של גיסתי מיכל, 'שילגיה ושבעת הגמדים.' אמנם החזיקו מעמד רק שני שליש הופעה, אבל אחרי כן עוד שיחקנו קצת במרכז סוזן דלל, עד שדניאל, כדרכו, בהרף עין של רגע, הניף את ידו והכה תינוק שעבר לידו עם אביו.
"מה הוא עשה לילד!?" הזדעק אביו.
"הרים עליו יד. אבל אם הילד לא מגיב, הוא לא קיבל מכה. שום דבר לא קרה," הרגעתי אותו, ואז תפסתי את דניאל בידו וטלטלתי אותו בכעס. "אסור לך להרביץ לתינוקות. כבר עשית את זה השבוע. זה אסור, דניאל. עכשיו אנחנו הולכים הביתה. אם תמשיך ככה, אני לא אקח אותך איתי לשום מקום, רק את מיכאל. אתה תישאר בבית ואנחנו נלך לבד."
"לא!" קרא דניאל. "מוש מוש" (או קוש קוש). זו הדרך שלו לבטא כעס. הברות מלאות מתיקות, המחביאות מתחתיהן עמידה מלאה מאחרי האלימות שמימש. "אני רוצה לדודה מיכלי."
"דודה מיכלי באמצע ההופעה. אתה ביקשת לצאת לעשות פיפי וקקי," הזכרתי לו, "ועכשיו אי אפשר להפריע לה."
"גם אני רוצה דודה מיכלי!" התרעם מיכאל.
"אנחנו נלך הביתה," הבהרתי לשניהם, ולקחתי אותם הביתה. זה היה כרוך בנשיאת דניאל על הידיים מחצית הדרך.
הם התעוררו משנת הצהריים כשבחוץ כבר החשיך. רחצתי אותם, הלבשתי אותם ולקחתי אותם לטייל בעיר. חשבתי לאכול איתם פיצה, אבל כשהיינו כבר ברוטשילד פינת הרצל הם אמרו שהם לא רוצים פיצה, אז הצעתי להם המבורגר וצ'יפס.
חשבתי לגשת איתם ל'בורגרים.' אבל כשחצינו את הרחוב גיליתי שהמקום חשוך וסגור. כפי הנראה נסגר מבלי שידעתי. הסברתי לילדים שהמקום סגור, אבל הם כבר דרשו המבורגר וצ'יפס. ואז החלטתי. "אנחנו נלך למסעדה של ערן וההורים שלו," אמרתי להם, "לערן חבר של אבא ולהורים שלו יש מסעדה, שקוראים לה 'מוזס.' שם נאכל המבורגר וצ'יפס."
עלינו בשדרה, החנינו את העגלה בחצר של 'מוזס,' קשרתי את לונה לעץ בחצר, ונכנסנו פנימה. הזמנתי להם מנה אחת של המבורגר לילדים, עם עוד צלחת, ולי המבורגר מקסיקני. עד שהאוכל הגיע הביאה להם המלצרית צבעים ודפי ציור, ואף הסבירה לנו שיש תחרות ציור של מוזס, שהפרס שלה הוא זוג כרטיסים ליורו-דיסני.
אנחנו הסתפקנו בציור. הילדים ציירו, בשלב מסוים מיכאל ביקש שאצייר לו שמש. בתחילה צהובה, אחרי כן כחולה, לבסוף לבנה. ואז הצעתי שאצייר לו פרח, ואחרי כן עין. דניאל בינתיים שיחק בצבעיו, מנסה להשתמש במפית כעין סרגל על נייר הציור. המתוק רק למד ממני מה עושים עם סרגל, מציירים קווים, ומאז הוא מנסה לצייר קו עם גבולותיו של כל דבר שהוא שם עליו את ידיו.
הוא בכלל סקרן מאוד בכול הנוגע לעצמים ולטכנולוגיה. אתמול או שלשום ביקש את מזוודת כלי העבודה של אבא. הוצאתי אותה אל השטיח, והוא ישב שעה ארוכה, השחיל מוטות בראשי מפתחות מברגים, יצר לעצמו כול מיני אובייקטים, וגם הודיע מה הם – אנטנה, גלידה, ארטיק, מכבי אש וכו'.
מיכאל הדהים אותי אתמול במשהו אחר. "אבא, אני רוצה עט ומחברת," אמר לי. הבאתי לו עט ומחברת. "מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי. "לכתוב סיפור במחברת, כמו אבא," אמר.
תפסתי אותו ונישקתיו בהתרגשות. ברור לי שהילד הזה יהיה לסופר.
"אני רוצה שתלמד אותי אותיות," המשיך.
"אתה רוצה שאלמד אותך לכתוב?"
"כן."
"בסדר גמור. ממילא התכוונתי לעשות את זה," אמרתי לו, ושוב נישקתי אותו לבלי די.
אבל ילדים הם ילדים, בייחוד בגיל שנתיים ושמונה חודשים. ברגע שיצאנו מ'מוזס' דניאל סירב להתיישב על העגלה, משום שהחליט שהוא רוצה עוד לחמנייה.
"אבל כבר אין לחמנייה," אמרתי לו. "ברגע שקמנו מן השולחן באה המלצרית ולקחה את האוכל. אי אפשר לחזור לשם."
"לא, לחמנייה!" קרא, והתיישב על המדרכה, לפני העגלה.
ניסיתי שוב ושוב להושיבו במקומו. לשווא.
"אם אתה לא מתיישב בעגלה אני קושר אותך אליה," הזהרתי אותו, ועשיתי את עצמי משחיל את ידיו לרצועות.
זה כבר עבד עליו. עד השדרה, עד שהגענו לרמזור במעבר החצייה של השדרה לאלנבי. אז הוא נזכר להשליך מן העגלה את המגבון הלח שקיבל ממני ב'מוזס,' כדי לקנח את פניו וידיו, מה ששניהם עושים בחדווה, אבל אחרי כן גם טובלים את המגבון בכוס המיץ שלהם ומנקים בעזרתו את השולחן… . ואז, בדיוק כשהרמזור התחלף לירוק הוא גם ירד מן העגלה, והייתי צריך לעצור, להעמיסו עליה ולעבור במהירות את אלנבי.
כשהגענו לכיכר רוטשילד החדשה כבר הייתי לגמרי מותש. הוא ירד מן העגלה כדי להביט במעלית השקופה של החניון, ומיכאל אץ אחריו. אחרי כן הייתי צריך לדלוק אחריהם בכיכר, כדי שיועילו להתיישב בעגלה בשנית, ולא ירוצו לכביש הצר שבקצה הכיכר, בו אנחנו יורדים חזרה לנווה צדק, מאחרינו מכוניות הנכנסות לחניון אחוזות החוף הקטן שמול הכיכר.
בבית הוא כבר השליך על מיכאל, שבדיוק נשכב על ספסל הישיבה בסלון כדי לאכול את הבקבוק שלו, את הכרית המוארכת של הספסל, על פניו, והתיישב על הכרית, על פניו, בעוד מיכאל נאנק, ספק נחנק, מתחת.
זינקתי כדי לשחרר אותו מאחיזת אחיו, וכעסתי על דניאל.
אחרי כן שניהם סירבו לפשוט את בגדיהם וללבוש פיג'מות. את מיכאל הצלחתי לשכנע. את דניאל יכולתי להפשיט ולהלביש רק על המיטה שלי. אבל אז מיכאל ניגש אליו עם רעשן מפלסטיק קישח וניסה להטיח אותו בראשו, ומשחטפתי אותו מידו פשוט היכה את אחיו בידו שוב ושוב.
זה נגמר בזה שמיכאל ניצל הרף עין שלא שמתי עליהם עין ונשך את דניאל בגב. דניאל צרח מכאב, ואני הרמתי אותו לידיי להרגיעו, בעודו זועק 'סבאל'ה, סבאל'ה,' ו'אילנה!', כפי ששניהם נוהגים לעשות כשהם מרגישים שהם זקוקים לניחומים נוספים על אלה שאני יכול להציע. ואז נתתי לו את הסמרטפון שלי להרגיעו. וזה עבד מיד.
אבל רק נשכבנו במיטה, והראיתי להם בסמרטפון את התמונות מ'מוזס,' פרץ מיכאל בבכי תמרורים, שהוא רוצה את הטלפון שלי.
"הטלפון עכשיו אצל דניאל," אמרתי לו, "ואתה יודע למה נתתי לו אותו? כי נשכת אותו, והוא בכה נורא, והייתי צריך להרגיע אותו. אז אל תנשוך אותו, ותקבל גם אתה את הטלפון."
דניאל שמר על הטלפון. לבקשתי הניח אותו על המיטה עם פניו כלפי מטה, כדי שהאור שלו לא יפריע לנו להירדם. ואחרי שראיתי שהוא כבר נרדם הושטתי ידי אל המכשיר, שלא יירדמו לידו, שלא יזיק להם.
דניאל הושיט לי את המכשיר חשוף ממגן הפלסטיק השקוף הגמיש שלו, ששניהם אוהבים כל כך לקלף מן המכשיר. נטלתי את המכשיר לידיי ואז הושיט לי דניאל את ידו. "קח, אבא," אמר – ונתן לי את מגן הפלסטיק.
"אתה ילד גדול ואחראי," אמרתי לו.
"אבא כועס?" שאל.
"לא, עכשיו כולנו במיטה ואני לא כועס," אמרתי לו. "אבא כעס היום, כשהרבצת לתינוק בסוזן דלאל, וכשעשית דברים שאסור לעשות בכביש. אבל גם כשאני כועס אני אוהב אותך. אתה יודע למה אני כועס? כי התפקיד שלי כאבא זה לדאוג לכם. שתגדלו יפה, תהיו בריאים, תלמדו בבית ספר, שיהיה לכם אוכל וכסף. ואם אתם עושים משהו שאסור לעשות, וזה מסכן אתכם, אני כועס. אבל אני כועס כי אני דואג לכם ואוהב אתכם. אפשר גם לכעוס וגם לאהוב."
"למשל, סבאל'ה לפעמים כועס עלי, אם אני עושה משהו שהוא לא מסכים לו. אז אנחנו מדברים, ואחרי כן מתחבקים ומתנשקים והכול עובר," המשכתי. "אתה מבין? אפשר לכעוס ולאהוב יחד." ואז ליטפתי ממושכות את ראשו. "אתה יודע למה אבא מלטף אותך?" שאלתי אותו. הוא שתק. "כי אבא או…"
"הב אותי," השלים דניאל.
"בדיוק," אמרתי לו, "אבא אוהב אתכם, ותמיד יאהב אתכם, כי אתם הילדים שלי."
ואז עברתי ללטף את ראשו של מיכאל, ולנסות להרדימו.
וככה שכבתי לי במיטה, תוהה אם אי פעם אצליח לתאר במונחים פיזיים את השכיבה המשותפת הזאת במיטה, בצד ילדיי, מנסה להרדימם בחום גופי ובקצב נשימתי מתחת לשמיכת הפוך. שואל את עצמי, מניין יהיה לי הכוח לעוד שניים. ובכלל, איך אני חושב שאוכל להתמודד עם כול זה.
ואז נזכרתי בהבטחה שלי לעצמי, לכתוב מדי יום משהו, ולערוך מדי יום משהו. אז קמתי מן המיטה כדי לכתוב ולערוך.
"אבא לא הולך," מלמל מיכאל.
"לא, אבא לא הולך," הבהרתי לו. "אני רק הולך לקחת כדור ותכף חוזר."
ואז התקפל מיכאל על צידו, ליד אחיו, ונרדם.
וגם זה חוזר מדי ערב. הצורך של מיכאל לוודא ש'אבא לא הולך,' ההסבר שלי, שעלי לקחת כדורים (מה שנכון, אספירין וסטטינים כול ערב), והמעבר מן ההורות לשעות המעטות שלי עם עצמי.
לילה טוב.
