בליל הרצח בבר-נוער, או למחרתו, כבר אינני זוכר, עשיתי את הדבר היחיד שעלה על דעתי אותו רגע. נכנסתי למכונית ונסעתי ל"איכילוב." להיפגש עם הפצועים, לראות האם אותם בני נוער, שהוריהם התכחשו אליהם, זקוקים למשהו. למשהו חומרי או רגשי או סתם למילה טובה.
ממש בצאתי מן החניון בכיוון המחלקה, פגשתי את מי שמכנה המשטרה 'הבכיר בקהילה,' העצור הרביעי בפרשת הרצח. הוא היה שם, כפי שתמיד נמצא שם, בעבור כל בני הנוער, חלקם שמחים וחלקם אבודים, שהתכנסו ועודם מתכנסים בבר-נוער מדי שבוע, להיפגש עם אנשים כמוהם, לגבש את זהותם, להתחבר לקהילה.
"היי," בירכתי אותו, "מה המצב בפנים? מישהו זקוק למשהו?"
"הכול מטופל," הוא השיב לי, "וחוץ מזה אולי כדאי שתימנע מביקור. יש יותר מדי מבקרים במחלקה. זה מקשה על הילדים."
נפרדנו לשלום. נכנסתי למחלקה בכול זאת. בחדר ההמתנה המחלקתי ישבו בני נוער בריאים, עם חבריהם וחברותיהם הפצועים, בפיג'מות של בית חולים. נדמה לי שהיתה שם גיטרה. בכל מקרה היו שם צחוקים.
עברתי דלת דלת על פני החדרים, שבני הנוער הפצועים קשה יותר היו מאושפזים בהם. בכולם היו בני נוער אחרים, חברי הבר-נוער, שהקיפו את הפצועים והפצועות באהבה ודאגו לכל מחסורם.
אפילו לא הזדהיתי בפני בני הנוער האלה. הם לא בני דורי, עוד אין להם מודעות היסטורית, הם אפילו לא יודעים מי אני.
פשוט סבתי לאחור והלכתי משם. שמח שישנו 'הבכיר בקהילה,' המטפל בהם בימי שגרה ובימי סגריר.
והרי לא פעם פנה גם אלי, בבקשת תרומה לבר-נוער. פעם כסף, פעמים אחרות ביקש ספרים מההוצאה לאור שלי או פרטי ריהוט. הוא דאג שם לכול. שהחלל שנפגשו בו ייתן תחושה חמה של בית. שיהיה בו מה לאכול ולשתות, מה לקרוא, מה לעשות.
את הבחור הזה, שהקדיש שנים ארוכות מחייו להקמת בר-הנוער ולטיפול בו ופיתוחו, עצרה המשטרה, ופרסמה בכלי התקשורת כי נעצר בחשד לאונס קטין.
אינני יודע מה אירע שם, בעבר הרחוק. אני מאוד מקווה שלא שכב עם מישהו מן הצעירים בבר-נוער, מפני שזה מסוכן, מכל בחינה אפשרית. מן הבחינה הקהילתית, מצד הסיכון של מפעל חייו, מבחינה משפטית, ובראש וראשונה מבחינה נפשית, לאותו נער.
בד בבד עם זאת, ראוי ורצוי להסביר לקוראים מה שהמשטרה יודעת, אך אינה טורחת להבהירו, אלא להפך – נהנית מן העמימות של פרסומיה, ועל ידי כך מטילה קהילה שלמה בחשיכה.
החוק במדינת ישראל קובע, כי גיל ההסכמה ליחסי מין הוא 16. על כך כתבה הוויקיפדיה: "במשפט הפלילי, גיל ההסכמה הוא הגיל שבו אדם נחשב לבוגר לצורך הסכמה משפטית לקיום יחסי מין עם בן או בת זוג. אדם המקיים יחסי מין עם בן או בת זוג שגילם קטן מגיל ההסכמה מבצע עבירה פלילית שיכולה להיות בעילת קטינה (שלעתים דינה כדין אונס), מעשה סדום, בעילה אסורה בהסכמה או מעשה מגונה. גילו של הבוגר יכול להיות רלוונטי במדינות מסוימות, כגון ישראל, אם הפרש הגילאים בין בני הזוג הוא בתחום מסוים, לצורך אפיון העבירה כחמורה פחות (או כבלתי מוגדרת כעבירה כלל בנסיבות המתאימות). יש להבדיל בין גיל ההסכמה לגיל הבגירות, כמו גם בינו לבין גיל אחריות פלילית או בתחומי שיפוט מסוימים, בינו לבין גיל נישואין."
במלים אחרות, מי ששוכב עם קטין מתחת לגיל 16 דינו כדין אנס, גם אם המין ביניהם בוצע בהסכמה.
אלא שאת זה משטרת ישראל אינה מבארת. ועל ידי כך היא משחירה את פניו של 'הבכיר בקהילה,' אדם, שכל המכיר אותו יודע שאינו יכול לפגוע בזבוב, ושליבו טוב וכל-כולו מסור לעזרה לזולת.
המשכב עם צעירים הוא מסוכן. ודאי לי שגם הוא ידע זאת. הוא מסוכן מבחינות רבות גם כאשר מדובר בצעירים בגילאי 16-18, הנחשבים כבר בגיל ההסכמה, אך עודם קטינים. למשל, החוק מפרש בעילה אסורה בהסכמה כאשר "גבר שוכב עם אישה שמלאו לה 14 שנה וטרם מלאו לה 16 שנה, והיא אינה נשואה לבועל, או שלאישה מלאו 16 שנה וטרם מלאו לה 18 שנה, והבעילה הייתה תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואים. העונש על עבירה זו הוא חמש שנות מאסר."
הגיל הזה, בין 16 ל 18, הוא גיל בעייתי. זהו גיל שבו מתגבשת הזהות המינית, ותהליך זה כרוך פעמים רבות ברגשות אשם, בבושה, ברצון 'להיטהר' מן ה'חטא,' בהדחקה, וגם – בהשלכת הזהות המינית האחרת על הזולת. כאן עלול בוגר, השוכב עם נער בגילאי 16-18, להיקלע לבעיה חמורה. ייתכן שהנער שכב איתו מתוך רצון. ייתכן שאפילו יזם את המשכב או פיתה אותו. אך משנתגלה הדבר, עלול הנער, שזהותו עדיין בשלבי גיבוש, לגלות הפכפכות, ולטפול על הבוגר כל דבר, מבעילה אסורה בהסכמה ועד אונס.
במקרה דנן, אם אכן שכב הבכיר בקהילה עם קטין מתחת לגיל 16, ועוד כזה המצוי במסגרת שהוא מטפל בה, כלומר, מצוי עימו ביחסי חינוך ומרות, הדבר חמור פי כמה.
אינני יודע מה אירע שם. דבר אחד ודאי לי. ואני מניח שזה ברור גם למשטרת ישראל. כאשר נער ממשפחת פשע נתפס כמי ששוכב עם גברים, הוא ינסה להתנער מזה, לטפול את האשם על הזולת. ולכן, ייתכן ששום דבר מזה כלל לא אירע שם. שהבכיר בקהילה לא שכב עם הנער, אלא הנער בדה את הסיפור הזה מליבו, כדי להצדיק את זהותו המינית האחרת בפני אחיו.
ואז קמו אלה, נטלו לידיהם כלי נשק, והלכו ועשו מה שעשו.
כתוצאה מן הדברים האלה, שוודאי לי שהמשטרה לוקחת אותם בחשבון, ראוי היה למשטרת ישראל להיזהר כפליים בעצם מעצרו של 'הבכיר בקהילה,' בתנאי מעצרו (שחלילה לא יפגע בעצמו מרוב ייאוש(, ודאי גם בפרסום פרטים מן החקירה. אכן, כנראה שהטבח אירע בשל תשוקת נקם של בני משפחה עבריינית בשל 'כבודו' הפגום של אחיהם. אך מי ערב לכך, שמה שטען הנער הזה, המתואר ממילא כעבריין צעיר, בפני אחיו, אכן אירע?
ולו בשל הספק הזה, ספק סביר לכל הדעות, ראוי היה למשטרה להיזהר מאוד במעשיה ובדבריה.
אלא שהמשטרה הפכה את המקרה הזה לאורגיית דמים, בדיוק כמו שעשתה בעבר במקרים אחרים, שאנשים מוכרים בציבור היו מעורבים בהם (פרשת דודו טופז, למשל, ועוד הרבה פרשיות לפניה). כי המשטרה, ייאמר כאן במפורש, מנצלת כל עילת מעצר של אדם מוכר בציבור כדי לסחוט ממנה את מנת התהילה, פעם לניצב זה ופעם לניצב או חוקר אחר (סליחה, אינני מבחין בדרגות משטרה ואינני מטיל בזה דופי בניצביה דווקא). וזה כבר נהיה לעסק מחליא.
הגיע הזמן שהשר לבטחון פנים, או ראש הממשלה, יעמידו את המשטרה במקומה, ויבהירו לה, שאת הקידום האישי של קציניה אסור לה להשיג דרך אורגיית דמים על חייהם של יחידים. במקרה הזה, מדובר ב'בכיר בקהילה.' אני מקווה, מייחל ומפלל בעבורו, שימצא בתוכו את הכוחות לעמוד מול הדברים המוטחים בו, ובעיקר, את הכוח לעמוד מול הידיעה הנוראה, שמשהו שעשה, או שאולי רק יוחס לו, גרם לטבח המחריד דווקא בתוך המקום שהיה למפעל חייו.
אגב, בעיני לא פלא שהרוצח ירה וריסס את הנוכחים בבר-נוער גם כשנוכח לדעת ש'הבכיר בקהילה' לא היה שם כלל, בליל הרצח.
כל מי שמכיר את ה'בכיר בקהילה' יודע, שהירי הזה השיג את מטרתו הנקמנית – הוא פגע בציפור נפשו.
נ.ב.
השבוע פנו אלי משתי תוכניות טלביזיה מרכזיות, וביקשו שאופיע בהן ואדבר על הרצח ועל הפרשה המתפתחת מסביבו. סירבתי, מיידית ואינטואיטיבית לגמרי. בשני המקרים סירבתי הן מפני שהתוכנית נפלה בשעת ההאכלה והרחיצה של ילדיי, ושום אדם ושום דבר בעולם לא יסיט אותי מן הטיפול בהם. אבל בשני המקרים סירבתי מטעם נוסף. פעם, בראשית שנות השמונים, כשהייתי אחד הראשונים שיצאו מן הארון, הרבה לפני עוזי אבן, היו פונים אלי מכל תוכניות הרדיו והטלביזיה כל אימת שקרה משהו בקהילה. מישהו נרצח או הוכה או נאנס או נשדד, ומיד היו מפיקי התוכניות פותחים את מגירת ה'הומואים המוצהרים,' ופונים אלי בבקשת תגובה. שוב ושוב מצאתי עצמי מסביר למפיקים שונים, שאינני מעשן סמים ואינני רוצח, אני בסך הכול הומו, ולכן אין לי עניין להתראיין בנושאים הללו בכלי התקשורת.
כך הרגשתי גם בימים האחרונים.
אני אבא לשני ילדים, וסופר, וגם הומו ותיק, עם כמה נקודות זכות בהיסטוריה של הקהילה הזאת, ואני מקווה שגם בהווה שלה ובעתידה.
אבל אני לא מוכן לעמוד בשערי העיר – בכיכר התקשורת – ולספוג את חיצי ההומופוביה החשוכה, שמשטרת ישראל מטפחת בשקידה כזו, אגב הקידום התקשורתי של ראשיה.
*
באופן חריג אני ממש מבקש מכם/ן לא להסתפק בלייק לפוסט הזה, אלא לחלוק אותו ולהפיצו הלאה. החלטתי להעלות אותו לפייסבוק במקום להגישו לטור הדעות באחד מכלי התקשורת, כי המיידיות והתפוצה הרחבה חשובה לי במקרה הזה. תודה.
