בערב החג, אחרי שרחצתי את מיכאל ודניאל והלבשתי אותם בבגדים נקיים לכבוד החג, ואף לבשתי בעצמי חולצה, שקניתי לי, כמתנת חג מאבא, כי יש אצלנו מסורת, שבראש השנה מחדשים בגד, קשרתי אותם בסלקלים, רתמתי את הסלקלים בתוך המכונית ואז ניגשתי להכניס את עגלת התאומים לבג'אז.
אבל העגלה לא נסגרה לי כמו שצריך, כי שמתי בה את המחשב הנייד שלי ואת ערימת הנייר, שנוסעת איתי ממקום למקום, ומלווה את תהליך הכתיבה של הספר הבא שלי. אז מבלי לחשוב פעמיים טרקתי בכוח פעם אחת ואז פעם שנייה את מכסה הבג'אז על הרכב, ו-פוווווף! – השמשה האחורית של הרכב התנפצה לאלפי רסיסים, ויצרה חור גדול פעור במקום שהיה בו חלון אחורי מקודם.
לרגע עמדתי המום מול המכונית, שני הילדים בפנים, ואני לא יודע מה לעשות קודם.
למרבה המזל עברה שם אישה צעירה עם כלבלב, שהייתה עדה להתרחשות. היא מיד קשרה את הכלב ובאה לעזור לי. היא עזרה לי להתיר את הילדים מרתמותיהם, לבדוק שלא נפגעו מרסיסים ולהכניסם הביתה, ואז להוציא את העגלה הסוררת מן הבג'אז ולנער אותה מכל הרסיסים שדבקו בה.
למרבה המזל, העגלה וחלקה האחורי של משענת המושב ספגו את כל הרסיסים, ולילדים אף רסיס לא הגיע.
"לאן אתה צריך להגיע?" שאלה הצעירה הזאת, שאינני מכיר.
"לאבא שלי, לרמת השרון," אמרתי לה.
"אתה רוצה לשאול ממני את הרכב שלי?" שאלה המתוקה הזאת.
הודיתי לה, אמרתי לה שאתקשר לאבא שיבוא לקחת אותנו, ומרוב בהלה שכחתי לשאול לשמה ולמקום מגוריה. אישה צעירה כל כך נדיבה, ראויה ממני לתודה מיוחדת.
התקשרתי לאבא, והוא מיד יצא לדרך, אבל התקשר מן הדרך והציע שאנסה להשיג מונית, כי הדרך חסומה בפקקים.
כך עשיתי.
התקשרתי לחברת מוניות "השקם." לשמחתי עוד היו נהגים בעבודה, מפני שהשעה הייתה רק חמש לפנות ערב. אז העברתי למונית את הילדים ואת תיק ההחתלה, את סלט הפלפלים הקלויים בתחמיץ, שעשיתי כהפתעה לאביבה, חברת משפחה קרובה, ונסעתי אליה הביתה, בלי הודעה מוקדמת, עם עותק מוקדש מן הספר, וסלט הפלפלים.
אביבה מאוד התרגשה. אמרתי לה, שזה מגיע לה, ממני. ושמחתי מאוד שסלט הפלפלים הקלויים שלי יונח על שולחן החג של משפחתה הגדולה, הנהדרת.
בבית, חגגנו רק שני אחים, טל ואוסי וילדיהם ואני וילדיי עם אבא. שני האחים האחרים, יאיר ואביב, היו 'בצד השני'. אביב עוד הספיק לעבור בבית עם חגית והילדים לומר לכולנו שנה טובה.
אוסי הכינה ארוחת חג לתפארת, במקביל לכל הבישולים של אבא שלי. היה המון אוכל נפלא. הגעפילטע פיש של אבא ומרק העוף שלו, הקרפיון החריף של אוסי, ואחרי כן תבשיל צלעות וערמונים בפויקה המיוחדת שקנתה לכבוד החג, וקציצות בקר ברוטב עגבניות ובמיה, ועוד כל מיני דברים שבטח שכחתי.
חזרה שבנו עם טל.
למחרת בבוקר, את זה לא סיפרתי לכם, קמנו כולנו חולים. התקף האלרגיה שלי החריף מאוד, והפך לכיוח מלווה בקוצר נשימה, הילדים שניהם חטפו נזלת, מה אומר ומה אגיד לכם, פשוט נורא.
היום בבוקר קמתי גם עם בחילה וסחרחורת, ולא יכולתי להכניס דבר לפה. אני חושד שזה בגלל תבשיל הנקניקיות החריפות עם תפוח אדמה וביצה שעשיתי לי אמש.
כל היום אכלתי שני טוסטים יבשים, שתיתי הרבה וטיפלתי בשארית כוחותיי בילדים.
אבא היה בבית הכנסת, כך שאי אפשר היה להזעיקו לכאן. את אילנה ביקשתי שתיכנס הנה לשעתיים, בהן הלכתי, עד כמה שזה יישמע מוזר, למכון הכושר, כי אין כמו אימון אירובי כדי לעורר אותי קצת, ועכשיו, בערב, התקשרתי מבית הקפה לעמרי, ואמרתי לו שאין לי כוחות לכלום, ושאם הוא יכול להגיע, זה יהיה טוב מאוד.
אבל שיידע, שאם הוא בא, אני מוסר לו את המושכות והולך להתפרק בחדר השני.
וזה מה שקורה כאן כעת.
בתמימותי חשבתי, שהחג יהיה זמן נפלא לקריאה ולכתיבה. עלי לקרוא ספר של תלמידה לשעבר ולכתוב עליו חוות דעת שנייה, וזה מחכה לי כבר למעלה מחודש. אבל איפה, כל היומיים וחצי האלה עברו בהאכלות, החתלות, רחיצות, שיחות עם הילדים, וצילומים שלהם, שראיתם.
אלא שרק כעת אתם יודעים מה עומד מאחריהם.
איזה כיף שמחר יום חדש, ובבוקר אקח אותם למעון, ומשם אסע היישר לזגג רכב ביפו.
ואיזה כיף שיש עוד סוף שבוע ההולך וקרב.
שנה טובה, מועדים לשמחה ובריאות. אמן.
נ.ב.
כדי שלא אצא עם פוסט 'שחור' לגמרי אוסיף, שקרו גם כמה דברים מאוד משמחים בחג הזה, אבל עליהם אני עוד נמנע מלכתוב, כי, כמו שלימדה אותי חברתי עדנה, "אין הברכה שרויה אלא בסמוי מן העין." ומה שהכי שימח אותי הוא התגובות שלכם/ן לכתבה בידיעות אחרונות – והתגובות של מי שכבר הספיקו לקרוא את חלקו או את רובו של ספרי החדש.
