אתמול נסעתי בבוקר ללמד בתל אביב. מכיוון שאבא שלי היה צריך להגיע בזמן לניחום אבלים, סיכמנו שיירד אתי למרכז, ואני אצא מיד עם סיום הסדנה שלי ברמת אביב בחזרה לתובל, כדי להגיע בזמן לילדים.
מכיוון שידעתי שאשוב מותש, ביקשתי מהילדים שישובו לבד הביתה מן המרכזון, ויתנו לי לישון עד ארבע וחצי, כדי שיהיה לי כוח לצאת אתם לכרמיאל, לשיעור הנגינה הראשון שלהם.
הגעתי הביתה בעשרה לשלוש, אכלתי ונרדמתי מיד. בעשרה לארבע התעוררתי. ראיתי את אימא שלי, צעירה ויפה כמו ביום נישואיה, לבושה כולה בלבן, יושבת עם ילדיי, ומלטפת אותם. אחד שם ראשה על ברכה, השני מחבק אותה, והיא מלטפת את שניהם. מאושרת בהם כל כך.
חייכתי, ואמרתי לעצמי בלבי. אין לי מה לדאוג. אימא שומרת עליהם בשבילי. אני יכול לישון עוד קצת.
חזרתי לישון עד ארבע וחצי, אז העיר אותי השעון המעורר.
בדרך לקונסבטוריון סיפרתי להם מה ראיתי.
"אבא, תגיד, לא תהיה לנו סבתא?" שאל דניאל.
"הייתה לנו," השיב מיכאל.
"לא, מתוק שלי, כבר לא תהיה לכם סבתא," השבתי.
"אבא, עד איזה גיל אפשר להתחתן?" המשיך דניאל.
"בכל גיל. יש אנשים שמתחתנים גם בגיל סבא. למה אתה שואל?" התעניינתי.
"כי אני רוצה שתתחתן. שתהיה לך אישה."
"אבל אני לא רוצה אישה. אם אתחתן, זה יהיה עם גבר," השבתי לו.
"אני לא רוצה לא גבר ולא אישה," הודיע מיכאל.
"מיכאל, זה לא כול כך כיף לחיות לבד כול החיים," אמרתי לו. "תראה כמה קשה לי. אין לי עם מי לחלוק את החיים. אני כבר מאוד רוצה בן זוג."
המשכנו לקונסבטוריון. מיכאל הפליא אותי בשיחתו עם סטלה, המורה לכינור. כשסיים את השיעור נכנסנו יחד לשיעור של דניאל, שבכלל היה מדהים. הוא קרא תווים בשטף רב, ואחרי כן גם ניגן אותם על הפסנתר.
"תראה מה זה," שמחה דיאנה, מנהלת הקונסבטוריון, שהיא גם המורה שלו לפסנתר, "תראה כמה הוא מצליח בשיעור ראשון!"
אני כמובן התמוגגתי.
הבוקר, כשקמתי, לא ידעתי שאימא שלי תופיע שוב. הייתי בצום, לקראת בדיקות דם שעלי לערוך, כמו כול בן/בת גילי, אחת לרבעון. נסעתי למכבי בכרמיאל, עשיתי בדיקות, קניתי שניצלים לארוחת צהריים וחזרתי הביתה. ידעתי שעלי לנקות את הבית לקראת הסדנה הערב.
אבל אז הבטתי בדלתות הלבנות. כולן היו מוכתמות בבוץ ובעקבות ידיים. יאללה, אמרתי לעצמי, אולי אנקה באקונומיקה גם אותן.
ואז שמעתי את אימא שלי בתוכי.
"אילן, ראש השנה עוד פחות מחודש, ואת הבית מנקים ניקיון יסודי כול ראש השנה וכול פסח. אז תתחיל עכשיו."
שאפתי אוויר. בסדר אימא, אמרתי בלבי. ואז עשיתי את כול הכלים הסניטריים באקונומיקה, ואחרי כן את כול הדלתות הלבנות והמשקופים בבית.
ואחרי כן את הרצפה. ביסודיות. כמו שאימא לימדה אותי. רטוב, ואז מגב, ואז סמרטוט לח וסחוט.
עכשיו הבית מתייבש.
אימא, אני אומר לעצמי, התחלתי. כעת כול יום אעשה עוד משהו, עד שנגיע אל ראש השנה עם בית מסודר ונקי, כמו תמיד.
שיהיה לכם/ן יום נפלא.
