הייתי מעדיף לכתוב פוסט אופטימי לכבוד החג. אבל אין בי טיפת אופטימיות. אולי בגלל שאני סובל מקוצר נשימה חריף, בשל התקף האלרגיה הדו-שנתי שלי לחילופי העונות, (ולא, זו לא קורונה). יותר קרוב לוודאי משום התנהלות המדינה, אזרחיה והעומדים בראשה כעת.
מערכת החינוך נסגרת מחר. הילדים כבר היו שלושה ימים בבית. הם מאד השתעלו, אחרי שישנו כמה לילות עם מזגן בטמפרטורה של 16 מעלות, וחטפו שפעת מזגנים. בלי חום, תודה לאל. לכן רופא הילדים רשם להם רק אינהלציה.
שלושת הימים הללו היו לי סיפתאח לחודש הסגר. וזה היה לא קל. ועכשיו ניכנס לסגר, בלי ערב ראש השנה עם אבא-סבא, בלי מערכת חינוך פעילה, אלא עם הפעלות שלי את הילדים, מה שיותיר לי אפס זמן לכתיבה, לעריכה ולזמן לעצמי.
אז כן, קניתי שתילים והמון זרעים לגן הירק שלנו, שלשום קניתי להם משייפת חשמלית לעבודות עץ, והיום גם מסור חשמלי אנכי וכפפות מגן (ואני כמובן אהיה איתם בזמן השימוש בו), וכבר התחלנו לדבר על הדברים שנעשה במהלך הסגר, ובהם בניית ספסל עץ ושרפרף לגינה ומדפי תבלינים מעץ למטבח ועוד הרבה.
אבל כאשר אני רואה את ההפקרות המלווה את ההכרזה על הסגר, אני מתפוצץ. לא מדובר רק בתהייה האם זו בכלל מגפה או מחלה, כמה מן המתים באמת מתו מקורונה, כמה מן ה'נדבקים' אכן נושאים נגיף פעיל, או מת, בשל אי הדיוק של בדיקות המטוש, אלא קודם כול בהחלטות שהתקבלו. כן מקווה, לא רחצה בים. אפשר להגיע לים אך לא לרחוץ בו. אפשר לצאת לספורט לבד, אבל לא בחדר כושר. אפשר להתפלל עד 100 איש בבית כנסת, אך לא להתכנס עשרות מתעמלים בחדרי כושר/במסעדות. וכך הלאה והלאה, סגר שאולי הוא הכרחי ואולי לא, אבל הוא עומד בשום היגיון רפואי. זה סגר מפלה בין אוכלוסיות, בהתאם לכוח הלחץ הפוליטי שלהן, מהדיר את החברה הדתית ואורחותיה על פני החברה החילונית ודרכיה וצרכיה, פוגע אנושות במרקם החברתי, הכלכלי, התעסוקתי והמשפחתי של כולנו, וגם עושה אבחנה בין מיוחסים ונישאים מעם לבין פשוטי העם. כלומר אנחנו.
הקרקס המדהים שהתרחש ביממה האחרונה, בין הטקס הפומפוזי בבית הלבן, שבו נאסר על הישראלים לחבוש מסכות, והם השתתפו בטקס בנוכחות מאות משתתפים/ות מכול רחבי תבל, ולבין דרישות הבידוד מהם, פשוט מגוחך. על פי התקנות, כול מי שחוזר מחו"ל אמור להיות בבידוד 14 ימים. אבל דובר משרד הבריאות הודיע, שמכיוון שהישראלים שהו בקפסולות עד לטקס, יצטרכו בחמישה ימי בידוד בלבד.
מקץ שעה ומחצה מאז הודעה זו יצאה הודעה חדשה, לפיה השבים מוושינגטון ישהו בבידוד שלושה ימים. ועכשיו, בעודי כותב את הדברים האלה, התברר שכמה מאנשי הסגל הזוטר בבית הלבן התגלו כחולי קורונה. בואו נתערב שזה לא יגרום לבידוד רה"מ, אשתו ובניו ונספחיהם ל-14 יום, ככול בן תמותה. הם כבר ימצאו איך לקמבן את זה.
הפחתת העונש הקבוצתית הזאת היא כנראה החנינה הכי מהירה שהתרחשה אי פעם בישראל. מ-14 יום ל-5 ימים, ומ-5 ימים ל-3 ימים. זה מזכיר את האופן בו התנהגו נשיא המדינה, ראש הממשלה ונבחרים אחרים בליל הסדר האחרון, כאשר אנחנו נדרשנו להישאר לבד בליל הסדר ולחגוג עם הורינו בזום, בעוד שהם אירחו את בני משפחותיהם עמם.
כך זה בדיוק גם כעת. מאתנו דורשים להיות בסגר. אבל הנאשם, אשתו ובניו וכול מלוויהם יצטרכו לשהות בבידוד 3 ימים בלבד. הפלא ופלא. הנגיף כנראה גורם להתפתחות תסמינים באופן שונה בקרב נאשמים ובני משפחותיהם לבין כלל ישראל.
זה לא מפתיע. זה עוד פן מהתנהלותו החזירית, המסואבת והמושחתת של הנאשם בכול החודשים הללו. שליחת היד לקופה הציבורית כדי לקבל החזר מס נאה, הניסיון שלו להוציא מקופת הציבור החזר הוצאות נרחב, בעוד הציבור כורע תחת אי הוודאות הכלכלית, נשחק ונטרף בציפורני הבנקים, והדובדבן שבקצפת – התכוונותו של הנאשם לטוס עם אשתו ובניו והמטפלת שלהם (!) במטוס פרטי לטקס בוושינגטון, כוונה שחזר בה רק בשל הביקורת הציבורית, לקיחת אשתו ובניו והמטפלת שלהם עמם, במקום את שר החוץ אשכנזי ואת ראש הממשלה החליפי, וכול הדיבורים האלה שלו על הסכם השלום ההיסטורי ועל יוני אחיו ועל החייל האחר וכיו"ב.
הנאשם מצוי בהיבריס מוחלט, בניתוק מוחלט מן המציאות, במחול נרקיסיסטי מטורף, בין הדימוי של עצמו כמדינאי חובק עולם, מביא שלום, לבין מהותו הנכלולית, החלושה והעלובה. ואת המחיר הזה משלמים כולנו. במשבר בריאותי-כלכלי חסר תקדים, בסגר מחורר, שאינו נחוץ גם על פי דעת מומחי משרד הבריאות, בהחלטות תמוהות, חפוזות, נטולות כול היגיון רפואי או כלכלי או הצדקה ערכית או מוסרית, מלבד פאניקה. מוצדקת, אגב. זה שאתה פראנואיד, לא אומר שלא רודפים אותך, וזה שנתניהו מלא פאניקה לא אומר שאין לו סיבה טובה להיות בפאניקה. הוא בפאניקה בצדק. הדימוי הציבורי שהוא נאחז בו בכול כוחו, כמדינאי בינלאומי, יושב עליו כמו גרב גדולה בכמה מידות על כף רגל מדולדלת.
ולכן, עד שירד משלטונו, לא תהיה לנו, לצערי, שנה טובה.
אאחל אם כן לכולנו, שהשמועות בדבר ירידתו הקרובה משלטונו הן אמתיות, שנזכה השנה בהנהגה הגונה, צנועה ואחרת, בשדרת מנהיגות ומנהיגים שתיכנס אל הפוליטיקה, תשליך מתוכה את כול מלחכי הפנכה של הנאשם, את הבוגדים ואת גנבי הקולות, ותנהיג פה מחדש דמוקרטיה שוויונית ושקופה וערבות הדדית, וברית אזרחית מחודשת בין האזרחים לבין נבחריהם ובינם לבין עצמם.
נ.ב.
אין בי טיפת שמחה על הסכמי השלום. לא משום שאני חמוץ, אלא משום שאני רואה מדוע נחתמו. הם לא נחתמו מאהבת ישראל או מקבלתה, אלא מול הסכנה האיראנית ומול היחלשותה של ארה"ב. אני מאד מקווה, שמישהו במועצה לביטחון לאומי ובמשרד הביטחון יהיה חכם דיו כדי לרסן את הפרטת המדינה ונכסיה לידי איחוד האמירויות, כי לא הייתי רוצה שנקום יום אחד, אחרי שהנאשם כבר לא יהיה כאן, ונמצא את עצמנו מול צוללות מתקדמות במימי מצרים, מטוסי חמקן במפרץ הפרסי, חשיפה של סודות הסייבר וההיי טק של ישראל למדינות ערב, טילים מעזה ומלבנון, אינתיפאדה בשטחים הכבושים השכוחים – ואפס יכולת להתגונן מפני אלה.
הסכם השלום ההיסטורי, או ההיסטרי, שראש הממשלה הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, נופף בו מול המצלמות בחבילת דפי נייר ריקים, כדי לסמן בהם הסכם, שפרטיו לא ידועים, ואפילו לא אושר בידי הכנסת והממשלה – עלול להסתבר, כפי שאירע כבר בפרשת הצוללות, שטרם נחקרה עד תום, כמכירת בטחונה, שרידותה ותקוותה של ישראל לדורות הבאים. והלוואי, הלוואי ואתבדה בזה.
חג שמח עד כמה שאפשר, ושנה סבירה.
