פרופ' נמרוד מיימון, מבית החולים 'סורוקה,' הוא ראש תכנית 'מגן אבות ואמהות,' למתן מענה למשבר הקורונה בבתיה אבות, המוסדות הסיעודיים ועוד. הוא יליד 1968, מומחה ברפואה פנימית ובמחלות ריאה, מנהל המחלקה פנימית ב' במרכז הרפואי סורוקה ופרופסור לרפואה פנימית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא גם שקול, מאופק, חכם ורהוט. שמעתי אותו כרגע בראיון אצל קרן נויבך, בכאן רשת ב'.
אבל בתוך דבריו המחכימים והמתונים, היה שלב שבו חזר פרופ' מימון שלוש פעמים על צירוף המלים 'חד-משמעי.' וכששמעתי זאת, נזכרתי אצל מי שמעתי זאת מקודם לכן. אצל יולי אדלשטיין, כשהיה יו"ר הכנסת, ואצל מרואיינים רבים אחרים.
אין שום דבר חד-משמעי בחיינו. כאשר מישהו משתמש בביטוי הזה, בייחוד כאשר הוא חוזר עליו שוב ושוב, באותו היגד, על פי רוב הוא מבקש לשכנע את הזולת בדבר אמיתת טענתו. אך החזרה על הביטוי הזה, 'חד משמעי,' מדגישה דווקא את היפוכו. את העובדה, שהמציאות שאנו חיים בה, בכלל וודאי גם כיום, בתקופת משבר בריאות ומשטר גלובאלי, היא הכול מלבד חד-משמעית. היא רב-משמעית. מורכבת, נפתלת, מפתיעה ובלתי צפויה. אנחנו מתמודדים עם נגיף חדש, לא-מוכר, לומדים את טבעו וטיב הווריאציות הגנטיות שלו תוך כדי תנועה, תוך כדי התמודדות, ובתוך כך נאלצים להתמודד עם ההשלכות הרבות של המגפה על חיינו, בכול פינה ומקום בעולם.
המחשבה על 'חד משמעי' הזכירה לי משהו שאני מלמד. באחד משיעוריי אני מלמד על מונולוג הווידוי, והרצאתי מבוססת על ספרה של פרופ' חנה נווה, "סיפורת הווידוי – הז'אנר ובחינתו בספרות העברית" (הוצאת פפירוס, 1988). בספרה מציינת חנה, כי אחד הסממנים לאי-אמינותו של המתוודה הוא החזרה הנשנית על הבעת הכנות בדבריו. ככול שהוא מבטיח לנמען/ת שלו, שהפעם הוא פותח בפניו/ה את לבו באמת, אומר את כול אשר על ליבו, כול דבריו קושט אמת, כך אנו מאמינים לו פחות. החזרה על הצהרת הכנות היא הסימן המובהק לכך שהמתוודה מתעתע בשומעו, מגלה סוד ומכסה סודותיים.
התופעות הללו באות לידי ביטוי גם בשפת גוף. חשבו, למשל, על ראש הממשלה, הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, ועל שפת הגוף שהוא עושה בה שימוש בנאומיו. הכול כבר יודעים, שנתניהו נטל שיעורי הופעה מול מצלמה אצל ליליאן וילדר, מומחית בעלת שם עולמי בתחום. בכתבתה של ריקי רט, בעתון 'מקור ראשון' "הראשון בדיבור" (8.3.20), ניתח איש התקשורת קוה שפרן, העוסק באימון פוליטיקאים להופעות בפני קהל, את ההופעות של נתניהו מול גנץ. וכך אמר:
"גנץ עשה טעויות בולטות שמאפיינות אותו. הוא נגע שוב ושוב במיקרופון, כאביזר מעורר ביטחון. הידיים שלו נעו בתנועות לא החלטיות, ועלו לא פעם לפנים, מה שמשדר מבוכה וחוסר אמינות. לכל סימני המצוקה האלה אני קורא 'דליפות'. כמו פליטות, אבל בלי מילים […]. [אצל ביבי] אנחנו רואים מעט מאוד דליפות. שפת הגוף שלו משדרת הצלחה. הוא מתפרש על פני שטח הפודיום, הוא פתוח, מה שמלמד על זה שהוא בטוח. תנועות הידיים שלו מדויקות. בעוד גנץ מראה לקהל את גב היד שלו, ביבי דואג שנראה את כפות הידיים שלו פתוחות, כמי שלא מסתיר כלום. הוא לא מצמצם את גופו בתנוחת הסתגרות שמלמדות על חשש, לא סוגר את ידיו על הבטן. יש לו תנועתיות נוחה וזורמת, ובעיקר התאמה בין מה שהוא אומר למה שהגוף משדר. תנועות הידיים נותנות תוקף לדברים, והחיוכים מוסיפים.
"נתניהו גם עושה פאוזות בנאום, בלי לפחד מהשקט או מהקהל המריע. גנץ מפחד מהשקט, הוא לא רוצה שיהיה רגע אחד של דממה, ולכן הוא מגמגם. ביבי מבין כמה חשוב לו לשתוק, והוא נהנה מהאתנחתות הדרמטיות. אם מסתכלים על רמת הקול שלהם – גנץ מטפס מעלה בהתרגשות, ונתניהו שומר על קול נמוך, שיחד עם שאר המרכיבים משדר לשומעים: אני הזכר־אלפא, המוביל בעל הכתפיים הרחבות. אפשר לסמוך עליי".
אבל לאחרונה ניתן לראות 'דליפות' גם אצל נתניהו. החזרות הנשנות שלו על הפאוזות והג'סטות המרהיבות כבר אינן מסמאות את עיני שומעיו וצופיו. פניו, מבט עיניו המבוהל, הניתז לצדדים, הבלתי ממוקד, מצמוציו וגוון עורו, מסגירים את רמות החרדה הגדולות שהוא חי בתוכן, את אי האמון שלו בו-עצמו, את רפיסותו ואת חולשתו. וככול שהוא חוזר על מה שלמד אצל לילאן וילדר, וסיגל לעצמו, כול מיני תנועות יד ומחוות גוף זיכריות, מרשימות, כך הוא נגלה כבובה, כמעטה של כזב, כאדם שעשה ועושה כול שביכולתו כדי לטפח מראה של גבר בשיא כוחותיו, של מנהיג מלא עוצמה, בשעה שלמעשה הוא נוכל נקלה בשנות חייו החלשות.
אל תשתמשו ב'חד משמעי,' ובדקו היטב את דבריכם ונכשו מהם כול חזרה על ביטוי יותר מפעמיים. המוח האנושי בנוי כך, שהוא מזהה כול שתי חזרות על משהו כתחילתו של רצף. ברגע שאתם חוזרים שלוש פעמים ויותר על אותו ביטוי, אותה ג'סטה, או מחוות גוף, אתם נתפסים אצל השומע או הצופה שלכם כמבצעים רצף אוטומטי. זה קורה באופן בלתי מודע, וזה פוגע באמינותכם ומציג אתכם כקליפה ריקה. כמו את בנימין נתניהו, שמבעד להצהרות ההצלחה שלו, ומבעד להצהרותיו על גדלות מעשיו ושלטונו, חבויים סודות אפלים, כמו זה שפלט מפיו ברגע של היסח הדעת, בראיון טלביזיה, בו גילה כי הוא נתן אישור למכירת צוללות מתקדמות למצרים, מבלי שגילה זאת לבכירי מערכת הביטחון.
זהו. במקום פוסט פוליטי יצא לי שיעור בלשון ובשפת גוף. אבל לך תדע, אולי זה יעזור למישהו.
שתבוא עליכםן רק טובה. ושילך כבר השקרן הזה מחיינו. הרי מזמן כבר איננו מאמין לו לאף מלה.
